דורות הראשונים/כרך ד/המתיבתא בהגליל באושא
וכל דבריו הארוכים האלה אינם כי אם טעות על טעות.
וראשונה טעה ראפאפורט ולא ידע כי לא לבד שר' ישמעאל לא הי' חי עוד בשלפי השמד, שהי' ימים רבים אחרי מלחמת ביתר,
כי אם שלא חי עוד אפי' בימי השמד עצמן כי אם נהרג כבר הרבה לפני זה, עוד גם לפני מלחמת ביתר עצמה, בראשית ימי המרידה.
ובא במכילתא שמות פרשה משפטים כ"ב על הפסוק אם ענה תענה:
"כבר היה ר' ישמעאל ור' שמעון (בן הסגן, כמו שכבר נתבאר לנו בדברינו מירושלים ליבנה פרק מ"ז צד 180) יוצאין ליהרג אמר לו ר' שמעון לר' ישמעאל רבי לבי יוצא שאיני יודע על מה אני נהרג וכו' וכשנהרגו ר' שמעון ור' ישמעאל אמר להם ר' עקיבא לתלמידיו התקינו עצמכם לפורעניות וכו'".
וכן הוא גם במס' שמחות פרק ח' "וכשנהרגו ר' שמעון ור' ישמעאל באה השמועה אצל ר' עקיבא ור' יהודה בן בבא עמדו וחגרו מתניהם שק וכו'".
והדברים הנם כל כך מפורסמים וידועים כן עד כי התוס' ביבמות ד' ק"ד ד"ה אמר ר"י בר' יוסי כתבו "שנהרג קודם ר' עקיבא" ולא כתבו היכן נאמר זה בהיות הדברים ידועים.
ומבואר כי ר' ישמעאל נהרג עוד בחיי ר' עקיבא ולפנינו בפרק ל"ז יבואר כי נהרג ר' ישמעאל עוד לפני ימי ביתר.
ופתאום יאמר לנו ראפאפורט כי הנאמר שר' ישמעאל הי' מהולכי אושא הכונה על הזמן של שלפי השמד שהי' בערך כעשרים שנה אחרי מות ר' ישמעאל ככל אשר יצומצם לפנינו.
ואמנם כי בחפזו לא שם ראפאפורט לב גם לדבריו בעצמו, כי הנה יאמר: "והנה לדעתי אי אפשר לפרש הכינוי הזה "הולכי אושא" על דרך אחר רק שהם מזמן אסיפה זו הנזכרת במדרש ושמה הלכו אז כמה חכמים וגם אנשים פשוטים ממרחקים שונים יעוי"ש במדרש במאמר ר' יהודה ואתם רבותינו גדולי התורה מי שנצטער בכם עשרה מיל או עשרים וכו'".
ורק בהשתוממות אפשר לראות איך סתירה גמורה מתהפכת תחת ידם לראי' גמורה.
שאיך אפשר לאמר על זמן אשר כולם באו לאושא ממקומות אחרים רק על ר' ישמעאל לבדו הולכי אושא.
ואיך אפשר שיהי' זה בזמן ההוא "מאן הולכי אושא ר' ישמעאל".
והלא כדברי הרב שי"ר בעצמו הלכו אז כל החכמים כולם וגם אנשים פשוטים לאושא ממקומות אחרים, "וכולם היו אז הולכי אושא" ואיך אפשר לאמר סתם "הולכי אושא" ולכוין בזה רק לר' ישמעאל כמו שיפרשו זה בגמ' "מאן הולכי אושא ר' ישמעאל".
והרי הדבר הזה לבדו די להכריע שהי' זה בראשית ימי אדריאנוס, בשעה שכל ראשי זקני הדור קבעו מקומם בהגליל אם באושא עצמה או בהמקומות הסמוכים לה ככל אשר יבואר בפרק הבא.
ורק ר' ישמעאל לבדו מכל ראשי זקני הדור נשאר במקומו בקצה ארץ יהודה והי' בא בימי הוועד משם לאושא, ועל כן הי' רק הוא לבדו בין כל ראשי זקני הדור אשר הי' אז מהולכי אושא ככל התלמידים אשר באו משם.
ועל כן באמרם שמעתא סתם בשם "הולכי אושא" ידעו כולם שהכונה לר' ישמעאל ביחוד. והן דברי ר' יוחנן, ויבואר כל זה לפנינו בפרק הבא.
ולא ראה הרב שי"ר גם לשון המדרש שם כי בזמן ההוא של שלפי השמד לא באו אז לאושא מארץ יהודה, כי אם מהגליל, וכל מה ששלחו לא הי' כי אם בהגליל לבד, ולא שלחו כל עיקר לארץ יהודה מקומו של ר' ישמעאל, ומפורש שם "בשלפי השמד נתכנסו רבותינו לאושא וכו' שלחו אצל זקני הגליל ואמרו כל מי שהוא למד יבוא וילמד וכו'".
וכל זה מפני שארץ יהודה היתה אחרי ימי ביתר והשמד עזובה מכל חכמי התורה אשר הוכרחו כולם לברוח על נפשם, וככל אשר יבואר לפנינו.
ומה אפשר לאמר לדברי טעות של ראפאפורט אשר יאמרL
"ועכ"פ נראה מגמ' דבבא בתרא כי ר' ישמעאל הוא הגדול בהולכי אושא והמאמר מהם על שמו נקרא".
והאם לא הי' ראפאפורט יכול לדעת כי אין כאן "מאמר מהם" כי אם מאמר מר' ישמעאל בעצמו, מר' ישמעאל לבדו.
ואמנם שגם כל דבריו רק טעות של חסרון חקירה.
כי לא בלבד שאין מקום לאמר על "מאן הולכי אושא ר' ישמעאל" שהכונה על איספה זו של שלפי השמד, שאז כבר נפטר ר' ישמעאל מזה כעשרים שנה,
כי אם שגם אי אפשר להכניס את דבר אסיפה זו בכלל המקומות שגלתה סנהדרין שבדברי ר' יוחנן אשר יחשוב אושא שני פעמים,
מפני כי האסיפה הזאת אינה ענין כלל לכל זה, לפי שבשלפי השמד לא קבעו מקומם באושא, וכל ביאתם לשם היתה רק לשעה לסדר עניניהם, ולהסכים יחד באיזה מקום להתישב, וממה להתחיל, ואיך לסדר דבר הישיבות והמתיבתא וכל דבר הצבור אחרי העזובה הגדולה מהמלחמה הגדולה שנים רבות כאלה והשמד הנורא, אשר שניהם יחד הרסו את כל מעמד האומה.
ודבר אין לאסיפתם לשעה שם בעת ההיא עם דברי ר' יוחנן "מיבנה לאושא", ולשון המדרש שם הוא:
"בשלפי השמד נתכנסו רבותינו לאושא ואלו הן וכו' נתכנסו ולמדו ועשו כל צרכיהן כיון שהגיע זמנם להפטר אמרו מקום שנתקבלנו בתוכו אנו מניחין אותו ריקם חלקו כבוד לר' יהודה וכו' נכנס ר' נחמי' ודרש וכו' ואתם בני אושא שקדמתם רבותינו במאכלכם ומשקיכם ומטותיכם הקב"ה יפרע לכם שכר טוב וכו'".
וכן הנם שם גם יתר דברי התנאים בתודתם לאנשי אושא.
והאם יכול להיות בזה ספר שלא הי' זה שנתישבה אז המתיבתא על מקומה, ותתיסד שם להמתיבתא הקבועה כמו שהי' דבר יבנה בזמנה.
והאם יכול להיות ספק שלה הי' זה כי אם קיבוץ של שעה קלה שנתקבצו רק לסדר עניניהם, והרי הדברים מפורשים "כיון שהגיע זמנם להפטר אמרו מקום שנתקבלנו לתוכו אנו מניחין אותו ריקם".
ואלו קבעו שם אז המתיבתא הקבועה איך הגיע זמנם להפטר משם.
ואם כי אחרי ימי הוועד שבו כל פעם למקומם רוב זקני הוועד, אבל המתיבתא בכל סדריה וגם תלמידים רבים נשארו שם כל השנה.
ובמקום הזה נאמר "נתכנסו ועשו כל צרכיהם כיון שהגיע זמנם להפטר" וזה לא נמצא בשום מקום בבית הוועד הקבוע.
ויש לזה ענין רק במקום אשר במקרה באו שמה, ואשר כן באמת הי' הדבר בדבר בואם לאושא אז, ככל אשר יבואר.
כן הדבר כי גם בבואם שם במקרה לסדר עניניהם היתה ספר תורה עמהם, ללמוד וללמד, וזה הי' דרכם של רבותינו בכל הזמנים, ובא בתוספתא תרומות פ"ב הי"ג:
"אמר ר' יהודה מעשה בשביון ראש בית הכנסת של כזיב שלקח עכו"ם רבעי בסוריא וכו' ובא ושאל את רבן גמליאל שהי' עובר ממקום למקום ואמר לו המתן עד שנהי' בהלכה וכו'".
והנה גם בעברם ממקום למקום עשו כן וכלשונו של רבן גמליאל "המתן עד שנהי' בהלכה".
אף כי במקום הזה, אשר אף שהי' כל זה לשעה, אבל נקבצו לסדר עניניהם, ובפרט אחרי ימים רבים כאלה אשר נתבטלה תורה בלימוד, אשר לכל לראש הי' עליהם לפרוס נס לתורה, ולהודיע כי הנם נכונים להשיב שבותה, וביותר עוד כי מפני המלכות הוכרחו במכתבי הקריאה לדבר רק מדבר לימוד התורה.
אבל הדברים מפורשים "נתכנסו ולמדו ועשו כל צרכיהם" ואז הגיע זמנם להפטר ממקום הזה ואז אמרו "מקום שנתקבלנו בתוכו אנו מניחין אותו ריקם?" שכל זה יורה לנו על עצמו שהי' זה מקום שנתקבלו בתוכו לשעה.
וזה גם הי' דבר תודתם לאשי אושא על טרחתם עמהם באותה שעה.
וכל זה גם דבר אין לו עם עשר גליות שגלו הסנהדרין שהכונה בכולם שקבעו מקומם הקבוע שם.
ועוד נשוב לכל דבר המעשים האלה בימי שלפי השמד בבואינו לימים ההם.
ולא הי' די להרב שי"ר לעשות מהאסיפה הזאת קביעת הסנהדרין והמתיבתא, כי אם שיעשה מזה גם שתים לקיים דברי ר' יוחנן "מיבנה לאושא ומאושא ליבמנה ומיבנה לאושא" ויאמר שם:
"והנה גם הנשיא לא הי' בתוכם (בשלפי השמד באושא) כאשר אמרנו. וזה יביאנו לחקור ג"כ באיזה זמן נעתקה הישיבה בפעם הראשונה מיבנה לאושא ורש"י ז"ל כתב בר"ה ל"א ב' כי כבר בימי רבן גמליאל נעשה זה ויש גורסים שם ברש"י ר"ג הזקן וזה בטעות כאשר העיר בסה"ד אך הוא מחליט שם ברעיות מדומות שעכ"פ בימי רבן גמליאל אבי אביו של רבי החלה כבר הישיבה להיות באושא וכדברי רש"י. ולענ"ד אינו כן, רק כי החלה השתנות הישיבה בזמן קצר איזה פעמים, מעת מות אדריינוס (שלפי השמד לדעת החוקרים האלה) עד אנטונינוס של רבי, כי אדריינוס גזר על לימוד התורה וכו' אך גם אחרי מות אדריינוס עוד לא נתבטלו הגזרות מכל וכל, רק האכזריות חדלה וכו' ולכן שינו כמה פעמים מקומם להעלימו מהם וכו' וראיות לכל זה עוד שלא הי' רבן גמליאל באושא שכן אמרו מפורש אחר רבן גמליאל ליבנה סנהדרין ל"ב ועוד הקשו בירושלמי פ"א דפאה וכו' ורבן גמליאל לא קודם לאושא הי' וכו'".
ומה יפלא כי כל פעם עלה בידם חרס אחרי אשר אין חקר לחקירותיהם, והנה בה ויאמר:
"וראיות לכל זה עוד שלא הי' רבן גמליאל באושא שכן אמרו מפורש אחר רבן גמליאל ליבנה סנהדרין ל"ב".
ומה אפשר לאמר לדברים בטלים כאלה, אלו הי' בא אדם לאמר שרבן גמליאל לא הי' מעולם ביבנה כי אם באושא,
אז הי' אפשר לראפאפורט להשיב ולאמר, אין הדבר כן שהרי מפורש נאמר "אחר רבן גמליאל ליבנה".
אבל מי מדבר מזה, ומי ירצה להכחיש כי עיקר דבר רבן גמליאל ועיקר כל ענינו הי' ביבנה, אך שם היו רוב המעשים עמו, אך שם הי' בתוקף נשיאותו, ואך שם הי' בירור יסוד המשנה בימיו ובירור דברי בית שמאי ובית הלל, ושם נחלק עם ר' אליעזר ור' יהושע ור' עקיבא, ושם גם הי' לו המאורע הגדול עם ר' אליעזר ואחר זה עם ר' יהושע, ושם גם הורד מנשיאות ור' אלעזר בן עזריה הוקם תחתיו ושם השיבו לרבן גמליאל לכסא נשיאותו, ואך שם הי' כל ימי תקפו וגבורתו ודבר כל המעשים כולם.
כל מה שהי' רבן גמליאל והמתיבתא עמו באושא הי' רק בתור מתיבתא של זעיר אנפין, לבלי יתבטל דבר המתיבתא, ולא נמשכו ימיה כי אם איזה שנים (עי' דברינו בימי יבנה פרק ל"ח, צד קע"ד).
אבל הנה יש לו לראפאפורט עוד ראי' מפורשת ממה שאמרו בירושלמי "ורבן גמליאל לא קודם לאושא הי'".
וכפי הנראה חשב הרב שי"ר שהכונה שרבן גמליאל הי' קודם שנבנתה עיר אושא.
והאם לא ידע שהכונה על תקנות אושא והירושלמי מקשה "ורבן גמליאל לא קודם תקנות אושא הי'" ואיך שלח הוא לר' ישבב דבר שהוא תקנת אושא.
וזה ודאי כן הוא כי תקנות אושא נתקנו אחרי מות רבן גמליאל בזמן שהיו באושא בפעם שניה וכדברי ר' יוחנן "מיבנה לאושא ומאושא ליבנה ומיבנה לאושא".
והפעם השניה שאז נתקנו התקנות היו בימי ר' עקיבא, לפני ימי ביתר בראשית ימי אדריאנוס ככל אשר יבואר בפרק הבא.
ואחרי אשר הסרנו כל המכשולים והערבובי' אשר בדרך החקירה בענין הזה, נוכל לברר הדברים ולהעמידם על מקומם וענינם.