ברטנורא על שבת כד

(א)

מי שהחשיך - נותן כיסו לנכרי. מבעוד יום . ואע"ג דשלוחו של ישראל הוא לישא את כיסו בשבת, קים להו לרבנן דאין אדם מעמיד עצמו על ממונו ואי לא שרית ליה אתי לאתויי ד' אמות ברשות הרבים :

ואם אין עמו נכרי כו' - הא יש עמו נכרי, לנכרי יהיב ליה, מ"ט חמור אתה מצווה על שביתתו, נכרי אי אתה מצווה על שביתתו. וכשמניח כיסו על החמור משתחשך מניחו עליה כשהיא מהלכת, כלומר לאחר שעקרה רגליה לילך דלא עבדה עקירה, וכשרוצה הבהמה לעמוד נוטלו מעליה , ולאחר שתחזור ותעקור רגליה לילך יניחנה עליה, כי היכי דלא תעביד הבהמה עקירה והנחה, דאי שביק לה למעבד עקירה והנחה והוא מחמר אחריה ומנהיגה נמצא מחמר אחר בהמתו בשבת ואסור, אע"פ שאינה טעונה אלא כל דהו דכתיב (שמות כ) לא תעשה [כל] מלאכה אתה ובהמתך, איזו היא מלאכה שנעשית בין האדם והבהמה, הוי אומר זה מחמר:

הגיע לחצר החיצונה - מילתא באנפי נפשה היא ולא בדין כיסו קא מיירי:

לחצר החיצונה - של עיר, שהוא מקום המשתמר ראשון, כשיבא לפרק החמור נוטל בידו מעליו כלים הניטלין בשבת:

ושאינם ניטלים מתיר את החבלים - של אוכף שהן קשורים והשקין נופלים:

(ב)

פקיעי עמיר - קשין של שבלים שאגדן , מתירין אותן, דכל זמן שהן קשורין לאו אוכלא נינהו ומתירין אותן לשווינהו אוכלא, אבל פספוס, לפזרן כדרך שרגילין לפזר עשבים לפני בהמה כדי שתריח ריחן ויהיו יפין לה לאכלן, אסור בפקיעי עמיר, דמאחר דאתעבידו אוכלא בהתר הפקיעין, והפספוס אינו אלא לתענוג בעלמא, ומטרח בדבר שהוא כבר אוכל לא טרחינן:

ומפספסים את הכיפים - ענפים לחים של ארז, מפזרים ושוטחים אותן לפני הבהמה שתריח ריחן, דבלאו פספוס לא הוו אוכלא:

אבל לא את הזירין - הן הן פקיעי עמיר, אלא שהפקיעין יש להן שני קשרים אחד בראשן ואחד בסופן, והזירין יש להן שלשה קשרים קשר אחד יתר באמצען. וקאמרה מתניתין שאין מפספסים את הזירין ואע"פ שהן דחוקים זה בזה ומתחממים והבהמה קצה בהן, אלא. מתיר שלשה אגדיהן בלבד, דהתרת אגדיהן משוי לה אוכלא כפקיעין:

אין מרסקין את השחת - אין מחתכין עשב של תבואה, והיא אספסתא, משום דטרחא שלא לצורך הוא:

רבי יהודה מתיר בחרובין לבהמה דקה - ששיניה דקות וקשין לה. ואין הלכה כר"י:

(ג)

אין אובסין - [אין] מאכילין אותו על כרחו ותוחבים לו בגרונו, ופירוש אובסין, עושין לה אבוס בתוך מעיה:

ולא דורסים - שדורס המאכל לתוך גרונה. ומיהו לא הוי כמו אובסין:

אבל מלעיטים - שתוחב לו המאכל למקום שיכול להחזיר:

אין ממראין - מפטמין, לשון וחלב מריאים (ישעיהו א). ופירוש המראה, שתוחב לו המאכל לפנים מבית הבליעה במקום שאינו יכול להחזיר:

ומהלקטין לתרנגולים - שתוחב המאכל לתוך פיו במקום שיכול להחזיר:

אבל לא גובלין - אין לשין אותו במים:

אין נותנין מים לפני דבורים - שאין מזונותיהן עליו, שיוצאין ואוכלין בשדה ומים מצויין להם באגמים:

דורסיאות - יונים שגדלים בבתים. ונקראים דורסיאות על שם הורדוס המלך שהיה מגדל מהן בארמונו:

(ד)

מחתכין את הדלועין - התלושין לפני הבהמה, ואע"ג דסתמן לאו למאכל בהמה קיימי אלא לאדם:

ואת הנבלה - שנתנבלה היום, ואע"ג דבין השמשות היתה עומדת לאדם ולא לבהמה :

רבי יהודה אומר אם לא היתה נבילה מע"ש אסורה - דכל מידי דחזי לאינש לא מקצה ליה לבהמה. ואפילו חולה מע"ש, סובר שתתרפא. ואין הלכה כרבי יהודה:

(ה)

מפירין - בעל לאשתו ואב לבתו:

ונשאלין - לחכם :

שהן לצורר השבת - כגון שנדר שלא יאכל היום. ואנשאלין דוקא קאי, דאילו בעל או אב מפר בין נדרים שהן לצורך השבת בין נדרים שאינן לצורך השבת, כיון שאינו יכול להפר אלא ביום שמעו בלבד. ונדרים שהן לצורך השבת אפילו היה לו פנאי להשאל עליהם קודם השבת נשאלין עליהם בשבת:

ופוקקין את המאור - החלון שממנו האורה נכנסת, סותמין אותו בלוח או בשאר כל דבר שרגילים לסתום בו:

ומודדין את המטלית - כגון אם היתה טמאה ונגעה בטהרות, מודדין אותה אם יש בה ג' אצבעות על ג' אצבעות לידע אם נטמאו הטהרות אם לאו, דמטלית פחותה מג' על ג' אינה לא מיטמאה ולא מטמאה :

ואת המקוה - לידע אם יש בה אמה על אמה ברום שלש אמות. שאלו מדידות של מצוה הן לפיכך מותר למדוד אותן בשבת:

שפקקו את המאור - את החלון וקרוי מאור שממנו האורה נכנסת:

בטפיח - פך של חרס:

מקדה - כלי חרס:

בגמי - להכי נקט גמי שראוי למאכל בהמה ולא מבטל ליה להיות קשר של קיימא:

לידע אם יש בגיגית פותח טפח - כמין שביל קטן היה בין שני בתים שלא היה מקורה אלא שגיגית מונחת על גבו, והיו חלונות פתוחות מן הבתים אל השביל, והיו חוששין שמא ימות מת בבית אחד ותהא הטומאה בא מן החלון אל השביל ומן השביל אל הבית האחר דרך החלון הפתוח, לפיכך פקקו את החלון הפתוח לבית שהטומאה בתוכו בטפיח של חרס וגבו לצד השביל, וכלי חרס אינו מיטמא מגבו, וחוצץ, כי חששו שמא אין בסדק הגיגית פותח טפח ונמצאת הגיגית מאהלת על השביל והטומאה באה דרך השביל מבית זה לבית זה. אח"כ הוצרכו לפתוח החלון וליטול אותו טפיח הפקוק בחלון, ובאו לידע אם יש באותו סדק של גיגית פותח טפח ואין שם אהל באותו שביל להביא את הטומאה, שהטומאה יוצאה מן השביל דרך סדק שבגיגית כלפי מעלה. או אין בסדק של גיגית פותח טפח, ונמצאת השביל כאהל ומביאה את הטומאה מבית לבית. ומדדו מקדה של חרס וקשרוה בגמי והושיטוה כלפי מעלה, לראות אם היה בסדק הגיגית פותח טפח אם לאו:

ומדבריהם למדנו שפוקקין וקושרין ומודדין בשבת - ובלבד שלא יהיה קשר של קיימא, והמדידה תהיה של מצוה , או להתלמד על דבר הוראה: