ברטנורא על כריתות ג

(א)

אמרו לו - אפילו אחד אומר לו אכלת חלב והוא שותק ואינו מכחישו :

מביא חטאת - על פיו:

שנים אומרים לו אכלת חלב - ואפילו מאה. והוא מכחישם ואומר ברי לי שלא אכלתי, אינו מביא קרבן על פיהם, דכתיב (ויקרא ד,) או הודע אליו חטאתו, ולא שיודיעוהו אחרים:

רבי מאיר מחייב - ואין הלכה כר' מאיר:

אם הביאוהו שנים כו' - כגון אם העידו עליו שהרג את הנפש:

אם ירצה לומר מזיד הייתי - אם היה רוצה לפטור עצמו בשקר היה יכול לומר מזיד הייתי, ומזיד פטור מקרבן:

(ב)

חלב וחלב - שני זיתי חלב:

בהעלם אחד - אבל בשני העלמות חייב על כל אחד ואחד, דקיימא לן העלמות מחלקין:

ממין אחד חייב - הא קמשמע לן דאע"ג דאין השני חצאי זיתים מתמחוי אחד דהיינו מתבשיל אחד, אלא הם מתבשילין חלוקין, אפ"ה מצטרף לפי שאין תמחוין מחלקין:

(ג)

כמה ישהה האוכלן - לשני חצאי זיתים דאמרינן מצטרפין:

כאילו אוכלן קליות - רואין אותן כאילו נתפרדו לפירורין [דקין] כקליות ואוכלן אחת אחת בסמוך זו אחר זו, ובההיא משערינן אם אכל חצי זית והפסיק ולאחר שעה אכל חצי זית אחר, אם שהה מתחילה ועד סוף כדי אכילת קליות בסמוך זו לזו, מצטרפין. אבל אם לא הפסיק מאכילה אלא ששהה בלעיסתן ובליעתן אפילו כל היום כולו, מצטרפין לדברי ר' מאיר:

וחכמים אומרים עד שישהה מתחילה ועד סוף כדי אכילת פרס - כלומר אפילו לא הפסיק בין אכילת חצי זית לאכילת חצי האחר, אלא ששהה בלעיסת שני חצאי זיתים כדי אכילת פרס מתחילת האכילה עד סוף בליעתן, מצטרפין. ביותר מכדי אכילת פרס, אין מצטרפין. והלכה כחכמים:

פרס - לשון פרוסה. והוא חצי ככר של עירוב, משלש ככרות לקב, שכל ככר שמונה ביצים, נמצא חצי ככר ארבע ביצים. כך פירשו רבותי. ורמב"ם אומר שהוא שלש ביצים :

אכל אוכלים טמאים - האוכל אוכלים טמאים כחצי פרס שהוא שני ביצים לפירוש רבותי, ולדברי רמב"ם ביצה ומחצה, נפסלה גווייתו מלאכול בתרומה. וכן השותה משקין טמאים כרביעית, נפסלה גווייתו מלאכול בתרומה עד שיטבול. והשותה רביעית יין ונכנס למקדש, חייב כרת . והשתא קאמר, שאם שהה באכילת חצי פרס של אוכלים טמאים, או בשתיית רביעית של משקין טמאין, כדי אכילת פרס, מצטרפין לכשיעור ונפסלה גווייתו מלאכול בתרומה. ואם שהה יותר משיעור זה, אין מצטרפין. והוא הדין לשיעור רביעית יין של כניסת מקדש, שאם שהה בשתייתו כדי אכילת פרס או פחות, חייב. יותר על כן, פטור:

אם הפסיק בה - שלא שתה כל הרביעית בבת אחת ונכנס למקדש, פטור, דכתיב (ויקרא י) יין ושכר אל תשת, יין דרך שכרותו. ואם אינו שותהו בבת אחת, אין זה דרך שכרותו. וכן אם נתן בו מים. והלכה כר' אליעזר. והני מילי בשותה רביעית ממש, אבל שתה יותר מרביעית, מודה רבי אליעזר דחייב אפילו לא שתה כולו בבת אחת:

(ד)

ארבע חטאות - חד משום חלב, וחד משום אוכל קודש בטומאה, וחד משום נותר, וחד משום יום הכפורים . והא דקיימא לן בכל התורה כולה דאין איסור חל על איסור, הני מילי באיסור גרידא, כגון האוכל נבילת בהמה טמאה אינו חייב משום נבילה לפי שהוא איסור גרידא שאינו לא כולל ולא מוסיף. אבל הכא, אדם שהיה מתחילה טהור, היה אסור בחלב ומותר בשאר בשר של קדשים. נעשה טמא, מגו דנאסר בשאר חתיכות של בשר קדשים משום טומאה, אתסר נמי בחלב אע"פ שהיתה אסורה מתחילה, והיינו איסור כולל, שהאיסור האחרון כולל ואוסר דברים אחרים על האדם שהיו מותרים לו מתחילה. ומיהו לא אתוסף אסורא אחפצא, אלא אגברא אתוסף איסורא לגבי אחריני וגריר וכייל נמי להאי באסוריה. נעשה זה החלב נותר, היינו איסור מוסיף, דמעיקרא להדיוט אסור ולגבוה שרי , כיון שנעשה נותר נוסף איסור על החתיכה עצמה ליאסר אפילו לגבוה. ומתוך שחל עליה שם איסור נותר לאסרה לגבוה, חל עליה נמי שם נותר לגבי הדיוט להתחייב עליה משום נותר, אע"ג דבלאו הכי היתה אסורה להדיוט. חל עליה יום הכפורים, מגו דאתוסף איסורא לגבי גברא לאסרו בחולין שהיו מותרים לו קודם יום הכפורים, גורר וכולל נמי להאי חלב של מוקדשים בהדיה להתחייב עליו משום יום הכיפורים:

ואשם אחד - אשם מעילות על שנהנה מן הקדש בשוגג. ואף זה איסור מוסיף, דאתוסף איסורא על חפצא, דקודם דהקדישה היה חלב זה אסור באכילה ומותר בהנאה, אקדשה, נאסרה אפילו בהנאה, ומתוך שחל שם הקדש על החלב לאסרו בהנאה, חל עליו נמי להתחייב באכילתו משום נהנה מן ההקדש:

אם היה בשבת והוציאו בפיו - כשהיה אוכלו :

חייב - גם על ההוצאה. ובגמרא מפרש דהכי קאמר, אם היה יום הכפורים שחל להיות בשבת והוציאו, חייב שתים על ההוצאה, משום שבת ומשום יוה"כ, ששניהם באים כאחד, שבשעה שקדש היום לשבת קדש נמי ליוה"כ. וכשם שעירוב והוצאה לשבת כך עירוב והוצאה ליוה"כ. ואיסור חל על איסור באיסור בת אחת:

אינו מן השם - כלומר תנא לא קחשיב אלא חטאות הבאות מפני אכילה, והאי מפני הוצאה הוא:

(ה)

בתו ואחותו - כגון שבא על אמו והוליד ממנה בת והרי היא בתו ואחותו מאמו, ואשת אחיו שנישאת לו קודם לכן ומת , ולאחר מיתתו נשאה אחי אביו ובא זה אביה עליה בנדתה, והשתא איסור בתו ואחותו באין כאחת. ואע"פ שהיא ממזרת ואסורה לבוא בקהל, כשנישאת לאחי אביה קידושין תופסין בה, לפי שקידושין תופסין בחייבי לאוין. אי נמי, אם היו אחי אביה ממזרים מותרים לישא אותה לכתחילה, ונאסרה על אביה משום אשת אחיו לפי שהוא איסור מוסיף, שמתחילה היתה מותרת לאחי אביה כולן, וכשנישאת, לאחד מהן נאסרה על כל האחין, ומתוך שחל עליה שם אשת אח לגבי שאר האחים שהיתה מותרת להן, חל עליה נמי שם אשת אח לגבי אביה להתחייב עליה נמי משום אשת אחיו. מת אחיו ונישאת לאחי אבי אביה, מגו דאתוסף בה איסורא לגבי שאר אחי אביו, אתוסף בה איסורא נמי לגבי דידיה. הויה לה אשת איש , מגו דאתוסף איסורא לגבי עלמא, אתוסף איסורא לגבי דידיה. פירסה נדה, מגו דאתוסף איסורא, לגבי בעלה. אתוסף איסורא נמי לגבי דידיה:

חייב עליה משום בת בתו וכלתו - כגון שנשאה בנו:

ואחות אשתו - שהיה נשוי את בת חתנו שהיא אחות בת בתו מן האב :

ואשת אחיו - שמת בנו ונשאה אחיו של זה:

ואשת אחי אביו - שמת אחיו ונשאה אחי אביו:

אם עבר הזקן - אביו של זה, ונשאה, ואח"כ בא עליה זה, חייב אף על אשת האב. ואע"ג דאשת אחיו היא, דהא מחייבינן ליה לבריה משום אשת אחי אביו, אלמא אסורה ליה לאביו משום אשת אח ואין לה אישות בה, הכא במאי עסקינן כגון שנפלה לפניו ליבום מאחיו, שמת בלא בנים ויבמה הוא ונשאה, והאי עבר הזקן דתנן, היינו משום שהיא לו באיסור שניה בלבד, משום בת בת בנו ומשום כלת בנו דשתיהן שניות מדברי סופרים.

ואם תאמר, כלתו היא, דהא מחייבינן ליה לבריה משום אשת אח. לאו פרכא היא, דאיכא לאוקמי דאשת אחיו של בנו מאמו היא, ולא כלתו של אב היא, אלא אשת חורגו ומותרת לו.

ואם תאמר, ומאי איסור מוסיף איכא בבת בתו כשעבר אביו ונשאה דקא מחייבת ליה נמי משום אשת אב. הא מלתא בעו לה בגמרא, ותירצו, כגון דאיכא ברא לסבא ואחיו של זה הוא, דמגו דאתוסף בה איסורא גבי ההוא ברא משום אשת אב, אתוסף נמי גבי דידיה:

וכן הבא על בת אשתו - חייב עליה משום כל אלו שחייב בבתו:

ועל בת בת אשתו - חייב משום כל אלו שחייב על בת בתו. ובת אשתו שהיא אחותו משכחת לה, כגון שאביו אנס או פתה אשה והוליד ממנה בת, ואח"כ נשא הוא אנוסת אביו או מפותת אביו שהיא מותרת לו, הרי אותה הבת אחותו ובת אשתו. ובת בת אשתו ואחות אשתו משכחת לה, כגון שבא אבי אשתו על בת אשתו והוליד ממנה בת, אותה הבת היא בת בת אשתו ואחות אשתו:

(ו)

משום חמותו וכלתו ואחות אשתו - האב שבא על בתו והוליד ממנה בת, נשא ראובן זאת הבת, הרי אמה אסורה עליו משום חמותו ואחות אשתו. נישאת לבנו של ראובן נוסף עליה איסור משום כלתו. מת בנו של ראובן או גירשה ונישאת לאחיו, נוסף עליה איסור אשת אחיו. מת אחיו או גירשה ונישאת לאחי אביו, נוסף עליה איסור אשת אחי אביו. נישאת לעלמא והיא אשת איש ופירסה נדה. ובא עליה ראובן בעודה אשת איש ונדה, הרי חייב עליה משום כל השמות הללו:

וכן הבא על אם חמותו - לבן בא על דינה בת לאה בתו והוליד ממנה בת ושמה סרח, הנושא סרח, נאסרה עליו לאה משום אם חמותו ומשום אחות אשתו, שהרי סרח אשתו ולאה שתיהן בנות לבן. נישאת לאה לבן בעלה של סרח ונעשית כלתו, ואח"כ לאחיו, ואח"כ, לאחי אביו, ובא עליה בעלה של סרח בעודה אשת איש ונדה, חייב עליה משום כל השמות הללו:

ואם חמיו - ראובן בא על זקנתו אשת לבן, אם לאה אמו, והוליד ממנה בת ושמה דינה, הנושא את דינה נאסרה עליו לאה אמו של ראובן משום אם חמיו ומשום אחות אשתו, שהרי דינה אשתו ולאה אם חמיו שתיהן בנות אשת לבן. נעשית כלתו ואח"כ אשת אחיו ואח"כ אשת אחי אביו ואשת איש ונדה, חייב עליה משום כל השמות הללו:

הבא על חמותו חייב עליה כו' - לאשת לבן שתי בנות לאה ורחל, ובן אחד ושמו אשר, ושם בת אשר סרח, ובא אחד מן השוק ונשא את רחל ויוכבד בת לאה וסרח בת אשר, ואח"כ בא הנושא שלש נשים הללו על אשת לבן, חייב עליה משום חמותו ואם חמותו ואם חמיו. משום חמותו, שהרי היא אם רחל אשתו. ומשום אם חמותו, שהרי היא אם לאה חמותו. ומשום אם חמיו, לפי שהיא אמו של אשר חמיו:

שלשתן שם אחד הם - בחד קרא כתיבי ובחד לאו. הלכך אין חילוק חטאות ביניהן. וכן הלכה:

(ז)

באטליס - שוק שמוכרים שם בשר:

של אמאום - שם העיר:

הבא על אחותו וכו' - הכי קאמר, הבא על אחותו שהיא אחות אביו ואחות אמו. ומשכחת לה, כגון שבא ראובן על אמו והוליד ממנה שתי בנות וחזר ובא על אחת מבנותיו אלו והוליד ממנה בן, ובא הבן על אחותו שהיא אחות אביו ואחות אמו :

שהדברים קל וחומר - ומה הבא על חמש נשיו נדות שהם שם אחד, לנדה לא תקרב, חייב על כל אחת ואחת. הבא על אחותו שהיא אחות אביו ואחות אמו שהן שלשה שמות כלומר שלשה לאוין מחולקין, אינו דין שיהא חייב על כל אחת ואחת. והאי קל וחומר פריכא הוא, דמה לחמש נשים נדות שהן גופים מוחלקים. אלא טעמא, משום דאמר קרא (ויקרא כ) ערות אחותו גלה וגו', וקרא יתירא הוא, דברישיה דקרא כתיב ואיש אשר יקח את אחותו וראה את ערותה וגו', למה לי למהדר תו ערות אחותו גלה, אלא ללמד על אחותו שהיא אחות אביו ואחות אמו שחייב על כל אחת ואחת:

(ח)

אבר המדולדל בבהמה - תלוש רובו ומעורה במקצתו. מהו שיטמא משום אבר מן החי כאילו נתלש לגמרי. וקיימא לן בהעור והרוטב, דאבר מן החי מטמא כנבילה. ואבר הנתלש מן האדם לגמרי מטמא כמת:

באבר המדולדל באדם - שמעורה קצת, טהור:

מוכי שחין - שאבריהן נופלין:

וחותכה - לא משום טהרה, שקודם לכן נמי טהור. אלא שלא יהא מאוס ברגל באבר המדולדל:

שמניח בו כשערה - ואינו חותכו לגמרי, שלא יטמא את החותכו שנוגע בו בשעת פרישה:

ותוחבו - לאבר:

בסירה - בקוץ המחובר לקרקע:

והוא - החולה:

נמשך - ונתלש האבר מאליו. והחולה אינו טמא לפי שמושך עצמו בכח בבת אחת והאבר נתלש ממנו בכח וליכא נגיעה בשעת פרישה:

שהדברים קל וחומר - ומה אדם שמקבל טומאה מחיים, האבר המדולדל ממנו טהור, בהמה שאינה מקבלת טומאה מחיים אינו דין שיהא האבר המדולדל ממנה טהור:

(ט)

באוכל מזבח אחד בחמשה תמחויין - בחמשה תבשילין חלוקין זה מזה. חייב משום מעילה אם אכלן קודם זריקת דמן:

שהדברים קל וחומר - מה מזבח אחד שאין גופים מוחלקים, חייב על כל אחד ואחד משום תמחויין מוחלקים , חמשה זבחים דגופים מוחלקים לא כל שכן:

לא כך שאלן ר' עקיבא - דאם בשוחט שאלן מה ראיה הביאו לו מאוכל, הא איכא למפרך מה לאוכל שכן נהנה. אלא על כרחך לא שאל ר' עקיבא אלא באוכל נותר מחמשה זבחים והביאו לו ראיה נמי מאוכל:

אם הלכה - שכך קבלת מרבך חייב על כל אחד מהזבחים. נקבלנה ממך:

ואם לדין - שאתה לומד אותה מקל וחומר ממעילה. יש תשובה:

את המאכיל כאוכל - שאם נתן אוכל הקדש לחברו, חייב כאילו אכל הוא עצמו, דקיימא לן המוציא הקדש לחולין מעל, ולא מי שניתן לו:

והמהנה כנהנה - במידי דלאו בר אכילה:

צירף את המעילה לזמן מרובה - כלומר ועוד חומרא אחרת יש במעילה, שאם נהנה היום בחצי פרוטה ומכאן עד שנה בחצי פרוטה , מצטרפת לפרוטה, כדמרבינן מתמעול מעל, ריבה:

תאמר באכילת נותר - שאנו דנים עליו שאין בו אחת מכל החומרות הללו. ולא אתברירא מלתא אי קבלה מניה רבי יהושע להאיך תשובה או לא קבלה מניה. ופסק ההלכה, שהאוכל נותר מחמשה זבחים בהעלם אחד אינו חייב אלא חטאת אחת, ותמחויין אינן מחלקין בין להקל בין להחמיר:

(י)

מלאכות הרבה מעין מלאכה אחת - תולדות הרבה של אב אחד:

ובשבתות הרבה - אותן שעשה בשבת זו עשה בשבתות אחרות וכולן בהעלם אחד. ובגמרא פריך מאי קמבעיא ליה דנקט שבתות הרבה ותולדות הרבה, ואמאי נקט תולדות ולא אבות. ומשני, דר' עקיבא תרתי בעא מיניה, חדא העושה מלאכה אחת בשבתות הרבה ויודע שהוא שבת אלא שסבור שמלאכה זו מותרת היא, דהיינו זדון שבת ושגגת מלאכות, והכי קא מבעיא ליה, האי דעבד מלאכה אחת בשתי שבתות מי אמרינן כיון דבשני ימים הם, אע"ג דהעלם אחד הוא, לגבי מלאכה הויין הנך שבתות כגופין מחולקים של מלאכה שאין דומים זה לזה, כגון זרע וקצר בהעלם אחד בזדון שבת ושגגת מלאכות דחייב על כל אחת ואחת, או לאו כגופים מוחלקים דמיין, והוי כאילו עשה בהעלם אחד מלאכה אחת עשר פעמים דאינו חייב אלא אחת, דליכא למימר הכא ימים שבינתיים הויין ידיעה לחלק ; דדוקא לענין שגגת שבת הויין ידיעה לידע ששבת היה, אבל לענין שגגת מלאכות ליכא ידיעה עד שילמוד. ועוד קמבעיא ליה, אם עשה תולדות הרבה מאב אחד חייב אחת, או על כל אחת ואחת, ולהכי נקט תולדות:

אמר לי חייב על כל אחת ואחת - פשט ליה אתרוייהו לחומרא , דעושה מלאכה אחת בשבתות הרבה בזדון שבת ושגגת מלאכות חייב על כל שבת ושבת, דהנך שבתות כגופים מחולקים דמיין, ותולדות של מלאכות כמלאכות דמיין וחייב על כל תולדה ותולדה, ואע"פ שהן מאב אחד כאילו עשה אבות הרבה:

ומה נדה - בגמרא אמרינן תני נדות, הבא על חמש נשים נדות חייב על כל אחת ואחת, דגופין מוחלקין נינהו:

תוצאות הרבה - עניינין הרבה, כגון שבת דאיכא אבות מלאכות ותולדותיהן. אבל נדה אין בה חיובא אלא ביאה:

והנדה מוזהרת עליו - דכתיב (ויקרא כ) ונכרתו שניהם מקרב עמם :

הבא על הקטנות - הבא על חמש קטנות נדות חייב על כל אחת ואחת, ואע"פ שהקטנה אינה מוזהרת:

הבא על הבהמה יוכיח - שחייב על כל ביאה וביאה:

בהמה כשבת - כלומר כי היכי דמבעיא לי בשבת הכי נמי מבעיא לי בבהמה. ולא קבלה מיניה ר' עקיבא מר' אליעזר לא לענין דאמר עושה מלאכה אחת בשבתות הרבה כגופין חלוקין דמיין, ולא לענין תולדות מלאכות כמלאכות דמיין. ואין הלכה כר' אליעזר: