ב"ה אלטאנא, בחדש מנחם שנת תרי"א לפ"ק. להרבנים המופלגים הצדיקים וכו' מ"ה מרדכי מיכאל יפו ומ"ה געטשליק שלעזינגער נ"י יושבי ביהמ"ד בק"ק האמבורג יע"א. על דבר שאלתכם וז"ל אחד שנשבע בהנחת ידו על המזוזה כי לא יעשה עוד לטובת בן אחותו ואמר עוד אם יעשה ככה או אם יניח להתיר לעצמו שבועתו (ואין בזכרונו אם כה אמר ואם כה) אזי לא יומחלו לו עונותיו וקשה הדבר לפניו לקיים שבועתו והוא מתחרט מעיקרא על כל הנזכר ואנחנו לא ידענו מה נדון בהתרתו אם מצד דעות שהובאו ברמ"א י"ד סי' ר"ל ואם מצד המבואר בש"ע שם סי' רכ"ח סעיף מ"ה אשר נדון זה דכוותי' בדומה עכ"ל מעכ"ת נ"י. תשובה – הנה מדברי שאלתכם נראה שאתם מדמין נדון השבועה למי שנשבע באלקי ישראל שכתב הרמ"א (סי' ר"ל) שלא ישאל עליו לכתחלה אלא מדוחק אכן לבבי לא כן ידמה דאף שדברי הרמ"א הם ע"פ מה שכתב רב האי הובא בטור שם שאין להתיר שבועה כזה ושם הושוה מי שנשבע בתורה המונחת בארון למי שנשבע בשם מכ"מ מאן יימא לן דנשבע במזוזה ג"כ כמי שנשבע בס"ת כיון דקדושת ס"ת חמור מקדושת מזוזה ואחרי דחומרת רבינו האי בלא"ה אין לה מקור בשם ורק חומרת הגאונים היא שלא להיות פרוץ בנדרים הבו דלא לוסיף עלי' ובלא"ה נ"ל דחומרת הגאונים אינה רק בנשבע בס"ת שזה שבועה חמורה מאוד כאומר כמו שהתורה אמת כן שבועתי אמת אבל מי שהניח ידו על ס"ת או על המזוזה ולא הזכיר שנשבע במזוזה אין זה רק כנשבע בנקיטת חפץ ואין בזה חומרת הגאון. וכיון דבלא"ה הש"ע כתב בפשיטות להתיר אפילו נשבע בהשם והרמ"א רק לכתחלה החמיר, בנדון זה לענ"ד אין כאן בית מיחוש שלא להתיר השבועה מצד זה. אכן עוד מצאתם בתבונתכם חשש שלא להתיר ע"פ מה שכתוב בש"ע סי' רכ"ח והיינו ע"פ מה שמבואר שם דמי שמנדה עצמו בעה"ב יש מי שאומר שיש לו התרה ויש מי שאומר שאין לו התרה ונראה למעלתכם דכיון שאמר הנשבע דאם יעשה ככה לא יומחלו לו עונותיו שזה דומה למי שמנדה עצמו בעה"ב ובזה יש לדון לפענ"ד ובתחלה אומר שמה שכתב הש"ע ב' דיעות במנדה עצמו בעה"ב אם יעשה כך והוא ע"פ מה שהביא בב"י תשובת הרשב"א שהתיר לשאול על נדרו ודעת המרדכי בשם הרבינו פרץ וכן רבינו ירוחם שאסרו להתיר לענ"ד צ"ע שאין אני רואה פלוגתא בזה דז"ל הרשב"א על מי שנדה עצמו בשני עולמים אם לא יעשה כך וכך ועבר ולא עשה לשון חכמים מרפה וחכם עוקר את הנדר ואת הנדוי מעיקרו וכאלו לא הי' הנדר והנדוי כלום וענין יהודה בפ' החובל מפני שהי' סבור דנדוי על תנאי אינו צריך הפרה אם נתקיים התנאי וע"כ לא שאל על נדויו הא שאל הכל הי' מופר ע"פ שאלה לחכם עכ"ל הובא בב"י שם ואח"כ הביא דעת ר"פ וריר"ו דהמנדה עצמו בעה"ב אין לו התרה וכתב הטעם בשם י"א משום דלא חל עדיין הנדר והוא כתב דנראה לו הטעם כיון דנכנס בנידוי המקום של עה"ב ונידוי של מקום תלוי בהיתרו של מקום והנה ב' הטעמים אילו לא שייכי רק במי שכבר נתחייב בנדוי כמו בנדון של הרשב"א שנשבע לעשות ועבר על הנדר ולא עשה וכמו במעשה דיהודה שהביאו ראי' ממנו דכשבא יעקב למצרים ויהודה לא השיב לו בנימין לארץ כנען כבר עבר על הנדר ונתחייב נדוי לשמים אבל מי שנשבע שאם יעשה כך יהא בנדוי ועדיין לא עשה הרי נתנה התורה רשות להתיר הנדר וכיון דהותר הנדר ממילא לא נתחייב בנדוי אם יעשה כך ולא הנדוי אנו מתירין אלא הנדר ובזה אפשר גם הר"פ והיר"ו מודים דיכול להתיר ואף דהי"מ כתבו אפכא כיון דלא חל עדיין הנדר גרע טפי זהו להתיר הנדוי שכבר נתחייב בו ועדיין לא בא הזמן לחול אבל באם מתיר הנדר קודם שעבר עליו הרי לא נתחייב בנידוי כלל ולא שייך לא הטעם הי"מ ולא הטעם של הב"י ולכן מה שכתב הש"ע דגם בנדר בנידוי עה"ב אם יעשה כך דמשמע שעדיין לא עשה תלוי בפלוגתת הראשונים וכן כתב הר"מ פאדו' בשו"ת סי' ע' ג"כ בענין כזה שלר"פ ויר"ו אין לו התרה לענ"ד צ"ע דאפשר דבזה כ"ע מודה שיכול להתיר הנדר וא"כ גם בנדון דידן לא יהי' קפידא להתיר כיון שעדיין לא עבר ולא חל הנידוי והרי ודאי כוונתו בשבועתו שלא יעשה כך הא אם יעבור על שבועתו הזאת ויעשה כך אז לא יהי' כפרה לעונותיו והרי לא בא לידי כך לעבור על שבועתו אכן אפילו אם לא נחלק חילוק זה ונאמר דאין חילוק אם כבר עבר או לא לענ"ד אינו דומה נשבע שלא יהי' כפרה לעונותיו למנדה עצמו בעה"ב לא מבעי' לטעם הי"מ לשיטת האוסרים משום דעדיין לא חל הנדר שאינו דומה שהרי לענין כפרת עונות חל הנדר כבר דבכל שעה אנו צריכים לכפרה ואדרבא עיקר כפרת עונות היא רק בעה"ז דמיתה ממרקת אפילו העון היותר חמור דחלול השם כדאמרינן ביומא (דף פ"ו) אלא גם לטעם הב"י משום דתלוי בדעת המקום ולכן אין בני אדם יכולים להתיר יש לומר דנדר כזה לא שייך רק לענין מנדה עצמו לעה"ב דבזה אסר עליו חלקו לעה"ב ואין מאכילין לאדם דבר שאוסר עליו אבל כשאמר שלא יהי' לו כפרת עונות וכי בדעת השוטה הדבר תלוי אם מלך מלא רחמים רוצה לכפר עונותיו והרי אפילו במבעט בכפרה שאמר שלא יכפר לו חטאתו ושלא יכפר לו יוה"כ יש מ"ד בכריתות (דף ז') דאעפ"כ מכפר דכפרה ממילא קאתי ואפילו למ"ד שם דלא מכפר היינו מטעם דהאומר כן לא שב מחטאתו ויוה"כ וחטאת לא מכפרים בלא תשובה אבל מטעם דבורו אין מעוכב הכפרה וא"כ מי שאמר שלא יהי' כפרה לעונותיו דברים בעלמא הם ואפשר דאפילו התרה אינו צריך ודמי זה למה שכתב בפסקי מהראי (סי' קצ"ב) והנה נראה דבטוי כה"ג שאומר אפילו בפי' אם יעשה דבר פלוני יכפור בהשם יתב' אין זו לא שבועה ולא כינוי ולא יד הואיל ואינו מוציא שום רמז שבועה או נדר או איסור מפיו ולא דמי אפילו למי שאמר אם יעשה דבר פלוני תבא עליו קללה זו דהתם נמי אשכחן בתלמוד דארור בו נדוי בו קללה בו שבועה אבל שבועה כזו לא מצינו וא"כ נוכל לומר דלא צריך התרה לגמרי עכ"ל ואפילו לדעת המרדכי שאוסר לשאול על נדרו אם אמר שאם יתיר שבועתו אינו יהודי ונפסק ברמ"א (סי' רכ"ט) כן הרי התם שמא יכפור ויבא תקלה ע"י התרה מה שלא שייך בנדון זה אפילו אמר הלשון השני שנסתפק בו דאם יניח להתיר עצמו שבועתו לא יומחלו לו עונותיו ובלאו כל זה אפילו דמי לשון זה לגמרי למנדה עצמו בעה"ב לכל עניניו הרי כבר פסק הרמא בסי' רכ"ח שיש להתירו במקום מצו' והוא ע"פ פסק מהר"ם פאדו' שכתב הטעם כיון דתלה בדעת המקום א"כ ודאי דעת המקום ב"ה שיקיים מצותיו ויסכים עם ההתרה והרי הכא עיקר שבועתו הי' לבטל מצות דברי הקבלה דמבשרך אל תתעלם דנדרש בגמר' בפרט ג"כ על בני אחותו כשאמרו דהנושא בת אחותו מקיים מצו' זו ולכן אף דמטעם נשבע לבטל המצו' השבועה חל כיון דלא מפורש בתורה כמשכ' בש"ע (סי' רל"ט ס"ו) מכ"מ להתיר שבועתו כדי שיכול לקיים מצו' דברי קבלה ודאי מקרי התרה לדבר מצו' ולכן לענ"ד ע"פ כל השיטות יש התרה לשבועה זו כמו לשאר שבועות. והנה אחרי שנסתפק איך נשבע אם דכשיעשה המעשה לא יהי' לו כפרה או אם יניח להתיר לו שבועתו לא תהי' לו כפרה צריך התרה ע"פ שני הענינים דע"פ ענין הראשון ההתרה היא על המעשה בלבד שמתחרט על שבועת המעשה ויתירו לו שבועת המעשה וע"פ ענין השני דמי זה למה דנפסק (בסי' רכ"ט ס"ד) ע"פ תשובת הרשב"א דמי שנשבע על דבר א' ונשבע שלא ישאל על שבועתו נשאל תחלה על האחרונה ואח"כ על הראשונה ולכן האיש הזה צריך ג"כ מספק התרה תחלה על מה שנשבע שלא להשאל על שבועתו ואח"כ התרה על המעשה עצמו ועל כן אם מעלתכם יסכימו בדבר נתיר לו ההתרה אכן מכ"מ אחרי שנפרץ בנדר חמור ונפלא כזה ראוי להחמיר עליו ולקנסו קצת כמשכ' הש"ך סי' ר"ל בשם מהר"ם מינץ להטיל עליו תענית או שני תעניתים לפי מה שהוא אדם חלש או חזק וגם שיתן קנס מה לצדקה וסר עונו וחטאתו תכופר. כנלענ"ד הקטן יעקב.