ביאור:מ"ג שמות יד כא
וַיֵּט מֹשֶׁה אֶת יָדוֹ עַל הַיָּם עריכה
[מובא בפירושו לפסוק ט"ז] ואתה הרם את מטך ונטה את ידך. אין להבין הכתוב הזה שירים משה את מטהו על הים שהרי לא נאמר אלא ויט משה את ידו, אבל טעם הרם את מטך לסלקו מידו לפי שהיו מהעם מחוסרי אמונה שבישראל אומרים שאין כח ביד משה לקרוע את הים אלא בכח המטה שבידו, לכך אמר הרם את מטך סלקהו מידך. וכן תמצא במדרש אמרו אין כח ביד משה לעשות דבר אלא במטה בו הכה את היאור בו הביא כל המכות וכיון שבאו לים מצריים וישראל עומדים אמר לו הקב"ה הרם את מטך שלא יאמרו אלולא המטה לא היה יכול לקרוע את הים. ועל כן הוצרך לומר ויאמינו בה' ובמשה עבדו ומה ת"ל ויאמינו והלא כבר נאמר ויאמן העם אלא לפי שחזרו ולא האמינו הוצרך לומר שעכשיו בקריעת ים סוף האמינו:
ויט. כל הלילה אפי' בעת עבור ישראל לא סר הרוח:
ויש לדעת אימתי היתה נטית ידו של משה אם בתחלת הלילה אם בסופו, והנה משטח הכתוב מוכח כי קודם הבוקר היתה, וקשה דאם כן אין היכר לקריעת ים סוף שהיתה על ידי משה, על כן מוכרח לומר שפירוש הכתוב הוא ויט משה וגו' וכבר הוליך ה' וגו' וישם את הים לחרבה ולזה כשנטה ידו בקעו המים, וכפי זה תכף לנטית ידו נבקע הים. וזה מכוון למה שפירשתי בפסוק (ט"ו) מה תצעק אלי שלא נטה ידו אלא אחר נסיעת ישראל ותכף לכניסת ישראל לים נטה ידו ובקעו, וכן הוא ברבות (שמות רבה פכ"א) וז"ל מיד כיון שהרים משה ידו על הים נבקע עד כאן, כל הלילה. פירוש עד סוף הלילה ואז נקרע הים וירדו ישראל באשמורת הבוקר:
וַיּוֹלֶךְ יְקֹוָק אֶת הַיָּם בְּרוּחַ קָדִים עַזָּה כָּל הַלַּיְלָה עריכה
ויט משה את ידו על הים ויולך ה' את הים ברוח קדים וגו'. היה הרצון לפניו יתברך לבקע הים ברוח קדים מיבשת שיראה כאלו הרוח היא המחרבת ים, כענין שכתוב (הושע יג טו) יבא קדים רוח ה' ויבוש מקורו וייחרב מעיינו, השגיא למצרים ויאבדם, כי בעבור זה חשבו אולי הרוח שם הים לחרבה, ולא יד ה' עשתה זאת בעבור ישראל, אע"פ שאין הרוח בוקעת הים לגזרים לא שמו לבם גם לזאת, ובאו אחריהם מרוב תאותם להרע להם, וזה טעם וחזקתי את לב פרעה ויבאו אחריהם, שחזק לבם לאמר ארדוף אויבי ואשיגם בים, ואין מידי מציל, ולא זכרו עתה כי ה' נלחם להם במצרים:
ברוח קדים. בדרך ארץ עשה הקב"ה שהרוח מייבש ומקדיש את הנהרות:
כרוח קדים עזה. (מכילתא) ברוח קדים שהיא עזה שברוחות היא הרוח שהקב"ה נפרע בה מן הרשעים שנאמר (ירמיה יח) ברוח קדים אפיצם (הושע יג) יבא קדים רוח ה'. (יחזקאל כז) רוח הקדים שברך בלב ימים (ישעיה כז) הגה ברוחו הקשה ביום קדים:
ויט. כל הלילה אפי' בעת עבור ישראל לא סר הרוח:
כל הלילה. פירוש עד סוף הלילה ואז נקרע הים וירדו ישראל באשמורת הבוקר:
ויט משה את ידו וגו'. הגם שאמר הכתוב ויולך ה' וגו' וישם את הים לחרבה, לא שם לחרבה אלא מים העמוקים כדי שלא יבקעו כל מי הים ויצטרכו ישראל לרדת למעמקים ויאריכו בהליכה וביגיעה ולזה הקדים רוח קדים להקפות עמקי המים, והוא אומרו (לקמן ט"ו ח') קפאו תהומות בלב ים, וחלק שלא נקפא נבקע, ואם לא היה טעם זה לא היה צריך לרוח קדים. (...) או ירצה אומרו וישם את הים לחרבה פירוש כל מי הים נגלדו ובנטית יד משה נבקעו המים הגלודים כשיעור שלא יצטרכו לירד לעמקי ים ולעולם רוח קדים שם כל מי הים לחרבה וראשון עיקר:
ויבקעו המים. באורו אחר שנבקעו המים כי בקיעת המים היה תחלה ואח"כ רוח קדים עזה כדי ליבש לחלוחית קרקע הים כדי להיותו לחרבה וזה כדרך (שמות טז) וירם תולעים ויבאש שפירושו אחר שבאש:
וישם את הים לחרבה. רוח הקדים הקפיא טיט קרקע הים. ויבקעו המים. בנטית יד משה על הים במצות בוראו.
וישם את הים לחרבה ויבקעו המים. היה לו לומר ויבקעו המים תחילה ואח"כ וישם את הים לחרבה, ואולי כדי ליישב זה פירש"י ויבקעו המים כל מימות שבעולם, ונראה לפרש שמתחלה היה הרוח שבתוך הארץ פועל מתחת לארץ בקרקעות הים עד שנעשו לחרבה, ואח"כ פעל גם במים כי פעולת הרוח היתה מלמטה למעלה וכאשר עבר קרקעות הים נכנס הרוח גם אל המים והרוח מחסרם וממעטם, כי טבע הרוח לחסר המים שנתכווצו ונעשו גליד ואז בהכרח נבקעו המים והנשארים נצבו כמו נד כי הוגלדו מחמת הרוח שעלה מלמטה, כי כל דבר לח המתייבש מתוכו נבקע כנודע מטבעיות דבר אחר, שהוליך הרוח מי הים לחרבה אל היבשה ויצאו המים מן שפתם אל היבשה וכן מצד השני וזה גרם בקיעת המים כי הרוח גירש המים ממקומם והוליכם אל היבשה, וזה נס כפול כי דבר זה צריך לב' רוחות מקבילין ונעשה הכל ע"י רוח קדים. ד"א לפי שלולא שהתהום מוסיף לחות במים היו הלוך וחסור מפני הרוח השולט בהם, וכאשר שם הים לחרבה תחילה ולא היה התהום מוסיף בהם לחות אז בהכרח יבשו המים ונחסרו מן הרוח.
[מובא בפירושו לפרק ה' פסוק ט'] תכבד העבדה. נענשו על זה מדה כנגד מדה כמה שכתוב (שמות יד) וינהגהו בכבדות, וכן בלשון לכו קחו לכם תבן נענשו כמו שכתוב (שם) ויולך ה' את הים וגו', וכן בלשון ויפץ העם נענשו כמה שכתוב (ירמיה יח) כרוח קדים אפיצם כי נפזרו בים, וכן לקושש קש לתבן נענשו כמו שכתוב (שמות טו) יאכלמו כקש,
וַיָּשֶׂם אֶת הַיָּם לֶחָרָבָה וַיִּבָּקְעוּ הַמָּיִם: עריכה
ויט משה את ידו וגו'. הגם שאמר הכתוב ויולך ה' וגו' וישם את הים לחרבה, לא שם לחרבה אלא מים העמוקים כדי שלא יבקעו כל מי הים ויצטרכו ישראל לרדת למעמקים ויאריכו בהליכה וביגיעה ולזה הקדים רוח קדים להקפות עמקי המים, והוא אומרו (לקמן ט"ו ח') קפאו תהומות בלב ים, וחלק שלא נקפא נבקע, ואם לא היה טעם זה לא היה צריך לרוח קדים. (...) או ירצה אומרו וישם את הים לחרבה פירוש כל מי הים נגלדו ובנטית יד משה נבקעו המים הגלודים כשיעור שלא יצטרכו לירד לעמקי ים ולעולם רוח קדים שם כל מי הים לחרבה וראשון עיקר:
ויבקעו המים. באורו אחר שנבקעו המים כי בקיעת המים היה תחלה ואח"כ רוח קדים עזה כדי ליבש לחלוחית קרקע הים כדי להיותו לחרבה וזה כדרך (שמות טז) וירם תולעים ויבאש שפירושו אחר שבאש:
וישם את הים לחרבה. רוח הקדים הקפיא טיט קרקע הים. ויבקעו המים. בנטית יד משה על הים במצות בוראו.
וישם את הים לחרבה ויבקעו המים. היה לו לומר ויבקעו המים תחילה ואח"כ וישם את הים לחרבה, ואולי כדי ליישב זה פירש"י ויבקעו המים כל מימות שבעולם, ונראה לפרש שמתחלה היה הרוח שבתוך הארץ פועל מתחת לארץ בקרקעות הים עד שנעשו לחרבה, ואח"כ פעל גם במים כי פעולת הרוח היתה מלמטה למעלה וכאשר עבר קרקעות הים נכנס הרוח גם אל המים והרוח מחסרם וממעטם, כי טבע הרוח לחסר המים שנתכווצו ונעשו גליד ואז בהכרח נבקעו המים והנשארים נצבו כמו נד כי הוגלדו מחמת הרוח שעלה מלמטה, כי כל דבר לח המתייבש מתוכו נבקע כנודע מטבעיות דבר אחר, שהוליך הרוח מי הים לחרבה אל היבשה ויצאו המים מן שפתם אל היבשה וכן מצד השני וזה גרם בקיעת המים כי הרוח גירש המים ממקומם והוליכם אל היבשה, וזה נס כפול כי דבר זה צריך לב' רוחות מקבילין ונעשה הכל ע"י רוח קדים. ד"א לפי שלולא שהתהום מוסיף לחות במים היו הלוך וחסור מפני הרוח השולט בהם, וכאשר שם הים לחרבה תחילה ולא היה התהום מוסיף בהם לחות אז בהכרח יבשו המים ונחסרו מן הרוח.
ויבקעו המים. כל מים שבעולם:
ויבקעו המים. באורו אחר שנבקעו המים כי בקיעת המים היה תחלה ואח"כ רוח קדים עזה כדי ליבש לחלוחית קרקע הים כדי להיותו לחרבה וזה כדרך (שמות טז) וירם תולעים ויבאש שפירושו אחר שבאש: ובמדרש ויבקעו המים כל מימות שבעולם נבקעו והוצרכו לדרוש כן ממה שלא אמר ויבקעו מימיו. ועוד אודיעך סבת קריעת ים סוף ומשם תבין, כי ענין מוכרח היה שיבקעו כל מימיות שבעולם ושישתנה הטבע בכלם, וקבלו רז"ל כי עשרה נסים נעשו על הים וכלם למדין מן הפרשה הזאת. האחד הבקעו המים כפשט הכתוב ויבקעו המים. השני כי אחר שנבקעו נעשו כמין קובה כדמות גג מתוח ופרוס מלמעלה והמים מימין ומשמאל ומלמעלה והדרך באמצע הוא שכתוב והמים להם חומה מימינם ומשמאלם בא חבקוק ופירש שהיה הדרך באמצע כמין נקב, שנאמר (חבקוק ג) נקבת במטיו ראש פרזיו. השלישי שלא נשאר הקרקע כקרקע שאר נהרות שיש בהם טיט אלא שנתקשה קרקע הים כקרקע יבשה הוא שכתוב הלכו ביבשה. הרביעי שהיה דרך המצריים לח כמו טיט, הוא שכתוב טבעו בים סוף, ומלת טביעה מורה על טיט ממה שכתוב (תהלים סט) טבעתי בין מצולה, וכתיב (ירמיה לח) ויטבע ירמיהו בטיט, והנה פורענות זו נס גדול לישראל ולכן הוא נחשב בכלל עשרה נסים שנעשו להם, בא הנביא ופירש (חבקוק ג) חמר מים רבים. החמישי שנקפאו המים הוא שכתוב קפאו תהומות, והוא מלשון (איוב י) וכגבינה תקפיאני, ונתקשו כאבנים שנאמר ירדו במצולות כמו אבן, כלומר במצולות שהיו כמו אבן שהראשים משתברים עליהם בא דוד ופירש (תהלים עד) שברת ראשי תנינים על המים. השישי שלא נקפאו חתיכה אחת אלא חתיכות רבות כענין אבנים רבות שהיו מסודרות קצתם על קצתם הוא שכתוב נצבו כמו נד שהוא לשון קבוץ כעין תל או גדיש שהעמרים מסודרים זה על גב זה, כן היו מי הים מקובצים חתיכות אלו על אלו כמין פרורין, בא דוד ופירש (שם) אתה פוררת בעזך ים, השביעי נעשו י"ב גזרין לי"ב שבטים ויש בזה רמז בשירה הוא שכתוב זה אלי ואנוהו מנין ז"ה יאמר הכתוב עזי וזמרת יה במצרים, ויהי לי לישועה על הים, שבו עשה לי דרכים כמנין "זה" אלי ואנוהו, וכן אמר דוד (שם קלו) לגוזר ים סוף לגזרים. השמיני שנקפאו כזכוכית והיו הגזרים ההם לבנים בהירים כשוהם כדי שיהיו רואים אלו לאלו בעברם זהו שכתוב קפאו תהומות בלב ים שהוא כולל משמעות אחד מלשון (זכריה יד) יקרות וקפאון שהוא ענין אורה ודבר המזהיר, בא דוד המע"ה ופירש (שמואל ב כב) חשרת מים עבי שחקים באר כי קבוץ המים היה בהיר כעבי שחקים כעצם השמים לטוהר, התשיעי שהוציא להם מים מתוקים מתוך מלוחים הוא שכתוב נוזלים שהוא מורה מים מתוקים שנאמר (שיר ד) באר מים חיים ונוזלים מן לבנון. העשירי שנקפאו ונתקשו אחר הזלת המתוק ואחר שלקחו מהם מה ששתו עד שלא היו יורדים לארץ היו נקפאים בלב ים הוא שכתוב נצבו כמו נד נוזלים קפאו כי הדבר הנוזל היה נקפא בלב ים. הנה אלה עשרה נסים שנעשו לאבותינו על ים סוף:
ויש לדעת אימתי היתה נטית ידו של משה אם בתחלת הלילה אם בסופו, והנה משטח הכתוב מוכח כי קודם הבוקר היתה, וקשה דאם כן אין היכר לקריעת ים סוף שהיתה על ידי משה, על כן מוכרח לומר שפירוש הכתוב הוא ויט משה וגו' וכבר הוליך ה' וגו' וישם את הים לחרבה ולזה כשנטה ידו בקעו המים, וכפי זה תכף לנטית ידו נבקע הים. וזה מכוון למה שפירשתי בפסוק (ט"ו) מה תצעק אלי שלא נטה ידו אלא אחר נסיעת ישראל ותכף לכניסת ישראל לים נטה ידו ובקעו, וכן הוא ברבות (שמות רבה פכ"א) וז"ל מיד כיון שהרים משה ידו על הים נבקע עד כאן, כל הלילה. פירוש עד סוף הלילה ואז נקרע הים וירדו ישראל באשמורת הבוקר:
ודע כי זה הים שעברו בו ישראל ים סוף היה ואע"פ שלא הזכיר זה בפירוש לא בצווי השם ולא במעשה כי אם, סתם והנה בשירה שאמרו אותה מדי עברם הזכיר טבעו בים סוף, כן אחרי עברם הזכיר ויסע משה את ישראל מים סוף והוא ים האחרון על כן נקרא ים סוף וכן הזכיר דוד (תהלים קו) ויגער בים סוף ויחרב, אמנם יש מדה הנקראת ים שעל ידה עברו ישראל את הים וזהו וימרו על ים בים סוף נקראת ג"כ ים סוף כי הוא סוף המעלות:
וצריך אתה לדעת כי שלשה פסוקים אלו יש בכל אחד מהם ע"ב אותיות שהם בין כלן יר"ו אותיות ומשלשתם יוצא שם בן ע"ב תיבות כל שם ושם אותיותיו משולשות ושם בן ע"ב זה נחקר מן הספירה הרביעית שהיא חסד ויסע כנגד החסד ויבא כנגד הגבורה ויט כנגד התפארת: ויש לך להשכיל כי האותית הראשונות מן הפסוק הראשון גם האחרונות מן הפסוק השלישי שהן יוצאות כסדרן ולצד ימין אבל האמצעיות שהן יוצאות מן הפסוק השני שהן למדת הגבורה הן הולכות למפרע ולצד שמאל כי הוא מתחיל מן ה' אחרונה של הלילה והנה שלשתם נאחזים זה בזה ונעשה מהם שם אחד של שבעים ושתים וכל אותיותיו נקשרות ומשולבות בשלשת אבות המרכבה העליונה:
[מובא בפירושו לפסוק י"ט] ובעבור שאלה הג' פסוקים דבוקים זה עם זה וכל אחד יש בו ע"ב אותיות. על כן מצאנו בספרים כתוב סימן סוד השם המפורש. ולפי דעתי בעבור כי מספר השם הנכבד. יעלה לע"ב אותיות כאשר אפרש בפרשת כי תשא. על כן כתוב ככה. ובספר רזיאל הרוצה לעשות שאלת חלום יקרא בתחלת הלילה פסוק. ויהי בשלשים שנה. כי הוא ע"ב אותיות: