ביאור:מ"ג ויקרא א טז
וְהֵסִיר אֶת מֻרְאָתוֹ בְּנֹצָתָהּ עריכה
מראתו. מקום הרעי וזה הזפק: בנצתה. (ת"כ) עם בני מעיה ונוצה ל' דבר המאוס כמו (איכה ד') כי נצו גם נעו וזהו שתרגם אונקלוס באוכליה וזהו מדרשו של אבא יוסי בן חנן שאמר נוטל את הקרקבן עמה ורבותינו ז"ל (זבחים סה) אמרו קודר סביב הזפק בסכין כעין ארובה ונוטלו עם הנוצה שעל העור.
מראתו כמו ושמתיך כדאי. הוי מוראה ונגאלה. ענין טנוף המה. ותרגומו זקפיה. והוא כריעי וזבל: בנצתה. גם הנוצה עם הזפק:
והסיר את מוראתו בנוצתה. מקום הרעי זה הזפק. בנוצתה, עם בני מעיה, ונוצה לשון דבר מאוס, וכן כי נצו גם נעו (איכה ד טו). וזהו שתרגם אונקלוס באוכליה. וזהו מדרשו של אבא יוסי בן חנן (תורת כהנים פרשה ז ט) שאמר נוטל את הקרקבן עמה. ורבותינו אמרו (זבחים סה:) קודר את הזפק בסכין כעין ארובה ונוטלו עם הנוצה. לשון רש"י. ואיננו נכון, שאין נוצה בשום מקום אלא נוצה ממש, וכן כי נצו גם נעו, יאמר שהעלו נוצה לעופף ממקומם אל הגולה וגם ינועו שם שלא מצאו מנוח. וכמוהו כי נצא תצא (ירמיה מח ט). והמתרגם הירושלמי אמר בו, ארי יתקוטטו אף יטלטלו, עשאו מן, כי ינצו אנשים (דברים כה יא), יאמר כי הם נצים בכל העמים ונודדים מהם ולא יוסיפו לגור בתוכם, ויפה פירש. אבל לשון נוצה לא ימצא כדברי הרב: ומדרשו של אבא יוסי שהצריך ליטול אף הקרקבן עמה, מפני שהזפק והושט עם הקרקבן כלי המאכל הכל בכלל מראתו, כי בקרקבן יעשה הרעי. ולא חלק אבא יוסי כלל על מה שאמר תנא קמא יטלנו עם הנוצה, שהרי שנינו במשנה במסכת זבחים פרק ששי (זבחים נד:) בא לו לגוף והסיר את המוראה ואת הנוצה ואת בני מעיים היוצאים עמה והשליכם לבית הדשן, ומשנה זו משנת אבא יוסי היא, וקתני נוצה: ודעת אונקלוס כדעת חכמים שאינו מסיר רק הזפק בנוצתו עם האוכל הכנוס בו שהוא המוראה. ולפי שהכהן תופס בזפק ומסיר בו את המוראה אמר, ית זפקיה באוכליה, כאלו הוא אוכליה בזפקיה, כי אוכליה תרגום מוראתו, וזפקיה תרגום נוצתה, שהכתוב אמר שיסיר המוראה שהוא האוכל בנוצתה שעליה, שנוטל הזפק בעורו ובנוצה שעליו. וכך אמר אונקלוס (שמות כג כא) ארי בשמי מימריה, וכפי העברי יאמר ארי שמי במימריה, אבל הפך תרגומו לצורך דבר שידע בו. ותרגם ואת שתי קצות שתי העבותות (שם כח כה) כן בהפוך, וית תרתין גדילן דעל תרין סטרוהי, וכן רבים:
מראתו. ידוע וכמוהו הוי מראה ונגאלה: בנצתה. עם הנוצה שלו וכן מלא הנוצה:
[מובא בפירושו לפסוק י"ז] ונוצה הוא השער אשר על גוף העופות, כענין שכתוב (יחזקאל יז ג) הנשר הגדול גדול הכנפים ארך האבר מלא הנוצה. וכן שנינו (טהרות א ג) הכנפים והנוצה טמאות ומטמאות ומצטרפות, ואמרו (תורת כהנים אחרי פרק יב ב) פרט לחרטום ולצפרנים ולכנפים ולנוצה:
בעולת בהמה שאינה אוכלת אלא באבוס בעליה נאמר והקרב והכרעים ירחץ במים והקטיר. בעוף שנזון מן הגזל נאמר והשליך את המעים שאכלו מן הגזל (ויק"ר):
והסיר את מראתו בנוצתה. המוראה הוא האוכל שבתוך הזפק, והכהן היה נוטל הזפק בעורו ובנוצה שעליו והיה משליך הכל אל מקום הדשן. והזפק שהוא כלי המזון לא היה מספיק שירחצנו ויקטירנו כשם שהיה רוחץ הקרבים בבהמה ומקטירם, מפני שהעוף הולך אנה ואנה ונזון מן הגזל מה שאין כן בבהמה, וכן דרשו רז"ל בהמה שאוכלת על אבוס בעליה נאמר בה והקרב והכרעים ירחץ במים והקטיר, אבל בעוף שהוא נזון מן הגזל נאמר בו והשליך את מוראתו, כלומר ישליך המעים שאכלו הגזל: ויש בכאן התעוררות גדולה לבני אדם בענין חומר הגזל, כי כשם שהקב"ה מרחיק מן המזבח כלי המזון שבעוף ולא זכה ליקרב על מזבח ה' מפני שהוא כלי הגזל, כן ירחיק האדם שיש בידו גזל שלא יעלה ויראה לפניו ולא יזכה להיות במחיצתו של הקב"ה אם לא יחזירנו, וגילה לנו הנביא על עונשו החמור שהוא טורדו מן העולם הזה והבא, הוא שאמר (ירמיה יז) עושה עושר ולא במשפט בחצי ימיו יעזבנו, כלומר לעשרו או העושר אליו, ובאחריתו לעולם הבא יהיה נופל מכסא הכבוד המכוון כנגד מקום מקדשנו, כי עונש הגזל מעכב שלא תשוב נפשו לשרשה שהוא כסא הכבוד, וזה קשור הפסוק עם חברו. וכבר באר דוד ע"ה כי הזוכים לעלות לפניו הם אותם שהם נקיים מהגזל, הוא שאמר (תהלים כד) מי יעלה בהר ה' ומי יקום במקום קדשו נקי כפים ובר לבב:
[מובא בפירושו לפרק ב' פסוק א'] ונפש כי תקריב מנחה. מי דרכו להתנדב מנחה עני אמר הקב"ה מעלה אני עליו כאילו הקריב נפשו (מנחות קד) ומטעם זה נאמר בפר' צו (ו ט) מצות תאכל, והיינו לחם עוני ועני כי כל זה שייך אל העני הנכנע בטבע כעיסת המצה שאינו עולה, ועל דרך זה יתבאר סדר כל הקרבנות הללו וכל הקודם קודם בפסוק הוא קודם לבא לידי חטא כמ"ש (דברים לב טו) וישמן ישורון ויבעט. וכל מי שהוא גדול מחבירו בעושר או בכבוד יצרו גדול ממנו וראיה ממה שנאמר (ויקרא ד כב) אשר נשיא יחטא, כי לשון אשר מורה על הודאי לפי שנשיאתו מביאו לידי חטא שיצרו גדול מחבירו. ע"כ הזכיר תחילה הבקר, שמסתמא המקריבו עשיר הוא ואח"כ הזכיר צאן, שדרכו של בינוני להביא צאן ואחר כך הזכיר קרבן עוף, שדרכו של עני להביא עוף ואח"כ הזכיר המנחה המביא מי שהוא בדלי דלות. וע"כ נאמר בבקר וקרבו וכרעיו ירחץ במים. היינו קרבו של קרבן אבל קרב איש ולב עמוק לא רוחץ ועוד טומאתו בו כי על הרוב העושר גורם הביעוט ומצואתו לא רוחץ, אבל הבינוני הוא יותר טהור המחשבות על כן נאמר בו והקרב והכרעים ירחץ במים, לכלול גם קרב איש המקריב שע"י הקרבן ישוב ונחם על הרעה ותוכו רצוף מי טהרה, אבל העני אשר ה' מחסהו הוא יותר טהור המחשבות מכולם נאמר בו והסיר את מוראתו בנוצתה והשליך אותה. הסרה והשלכה זו יותר טובה מן הרחיצה רמז שישליך מקרבו כל און ולב נכון יתחדש בקרבו וישן מפני חדש יוציא, ובדלי דלות שהוא נכנע ביותר ותמיד עיניו נשואות אל ה' נאמר בו ונפש כי תקריב. כי לא זו שמשליך מתוכו כל תוך ומרמה אלא כל נפשו הוא מקריב כליל לה' וכולו נעשה בריה חדשה לכך נאמר במנחה זו קודש קדשים מאשי ה', ר"ל יותר מאשי ה' שנזכרו למעלה.
וְהִשְׁלִיךְ אֹתָהּ אֵצֶל הַמִּזְבֵּחַ קֵדְמָה עריכה
אצל המזבח קדמה. במזרחו של כבש:
אצל המזבח. מחוץ: קדמה. כי הוא רחוק ממקום הכבוד:
אֶל מְקוֹם הַדָּשֶׁן: עריכה
אל מקום הדשן. מקום שנותנין שם תרומת הדשן בכל בקר ודשון מזבח הפנימי והמנורה וכולם נבלעים שם במקומן (מעילה יב):
אל מקום הדשן. גם שם ישימוהו: