ביאור:מ"ג דברים לד א
וַיַּעַל מֹשֶׁה מֵעַרְבֹת מוֹאָב אֶל הַר נְבוֹ רֹאשׁ הַפִּסְגָּה אֲשֶׁר עַל פְּנֵי יְרֵחוֹ עריכה
מערבות מואב אל הר נבו. כמה מעלות היו ופסען משה בפסיעה אחת:
ויעל משה. לפי דעתי כי מזה הפסוק כתב יהושע כי אחר שעלה משה לא כתב ובדרך נבואה כתבו והעד ויראהו ה' גם ויאמר ה' אליו גם ויקבור:
ויעל משה. כתב החכם רבי אברהם ז"ל, לפי דעתי כי מזה הפסוק ואילך כתב יהושע, כי אחר שהלך משה לא ירד, ובדרך נבואה כתב אותו, והעד ויראהו ה', גם ויאמר ה' אליו, גם ויקבר אותו, עד כאן. הוצרך לפרש כן לפי שקשה בעיניו שיכתוב משה מיתתו וקבורתו. ואינו אמת, ואין פירושו נכון. אבל הנכון להאמין והקבלה האמתית שיש לנו כי משה כתב התורה כלה מבראשית עד לעיני כל ישראל הכל מפי הגבורה. והנה משה כמעתיק מספר קדמון מתחלה ועד סוף אות באות, וזו היא דעת רבי מאיר שאמר אפשר ספר תורה חסר אות אחת ומשה אומר לקוח את ספר התורה הזה, אלא הקב"ה אומר ומשה כותב בדמע. ונראה לי שאין לתמוה אם יכתוב משה וימת שם משה עבד ה' ויקבור אותו בגי והוא בחיים, כי היה כותב מה שעתיד להיות, וכן למעלה בדברי השירה (דברים לב) וירא ה' וינאץ מכעס בניו ובנותיו, שהודיע בזה מה שעתיד להיות בבית ראשון, וכן בשאר הענינים בפסוקי העתידות שמדבר בהם בלשון עבר, שכל הנביאים נוהגין המנהג הזה בדבריהם לדבר עבר במקום עתיד:
[מובא בפירושו לפסוק ו'] ודע כי הר העברים שהוא הר נבו שהוא צלם ככב הוא בעצמו הגיא שהוא ראש הפסגה שהוא מול בית פעור, והעד שאמר הכתוב כי נסע ישראל מבמות אל הגיא אשר בשדה מואב ראש הפסגה וכתיב ויעל משה מערבות מואב אל הר נבו ראש הפסגה ושם מת ושם קבורתו וכתיב ונשב בגיא מול בית פעור והנה אחר שישבו ישראל בגיא אמר הכתוב ויסעו בני ישראל ויחנו בערבות מואב וכתוב אחר ויחנו בהרי העברים לפני נבו ויסעו מהרי העברים ויחנו בערבות מואב והנה דבר ברור כי במקום שמת משה שם קבורתו:
[מובא בפירושו לבמדבר פרק כ"ז פסוק י"ב] עלה אל הר העברים הזה. שם ההר הזה "הר נבו" כאשר פירש בסדר האזינו (דברים לב מט) ובזאת הברכה (שם לד א), אבל יקראו אותו "הר העברים" מפני שהוא על מעברות הירדן ומשם יעברו אל ארץ כנען כאשר אמר כאן (בהאזינו ובזאת הברכה) "אשר על פני ירחו", ושם עברו את הירדן כמו שנאמר (יהושע ד יט) והעם עלו מן הירדן ויחנו בגלגל בקצה מזרח יריחו.
וַיַּרְאֵהוּ יְקֹוָק אֶת כָּל הָאָרֶץ עריכה
את כל הארץ. הראהו את כל ארץ ישראל בשלותה והמציקין העתידין להיות מציקין לה:
ויראהו ה' את כל הארץ. כל ארץ ישראל אשר מעבר לירדן, ואחרי כן הזכיר שהראה לו את גלעד עד דן. והנה משה היה בחלקו של ראובן, וחצי הר הגלעד ועריו היה לבני ראובן והחצי למנשה, על כן פירושו מן הגלעד עד דן. או היה גלעד בלבנון בארץ ישראל, כדכתיב (ירמיה כב ו) גלעד אתה לי ראש הלבנון: והזכיר "עד דן" שהוא סוף תחום ארץ ישראל, דכתיב (ש"ב כד ב) שוט נא בכל שבטי ישראל מדן ועד באר שבע. והזכיר אפרים ומנשה שהיו בצפונה של ארץ ישראל, וארץ יהודה שהוא בדרום, כדכתיב (יהושע יח ה) יהודה יעמוד על גבולו מנגב ובית יוסף יעמדו על גבולם מצפון. ויהודה נטל כל דרומה של ארץ ישראל מן הירדן ועד הים (ס"א הגדול, ומנשה ואפרים כל צפונה ג"כ מן הירדן ועד הים), ודן נטל בצפונית מערבית: והזכיר נפתלי הסמוך ליהודה ממזרח (שם יט לד), ולא הזכיר אשר ויששכר כי היו בתוך אפרים ומנשה דכתיב (שם יז י) ובאשר יפגעון מצפון וביששכר ממזרח. ולא הזכיר שמעון, כי מחלק בני יהודה נחלת שמעון (שם יט א). ולא הזכיר בנימין, שהיה גבול גורלם בין בני יהודה ובין בני יוסף הנזכרים סמוך להם: והזכיר עד הים האחרון, לזבולון שהיה על חוף ימים, או שהיה בכלל הנגב והככר. ויזכיר בקעת ירחו, בעבור היותה בקעה עמוקה ולא היתה נראית מראש ההר, אבל הראהו במעשה נס: והכלל שהראהו כל נחלת ישראל, דכתיב (פסוק ד) זאת הארץ אשר נשבעתי וגו'. ולרבותינו בספרי (ברכה שנז) מדרשים במקומות האלה אשר יזכיר בכתוב: וטעם המראה הזאת אשר הראהו, בעבור שהיתה הארץ מלאה כל טוב צבי לכל הארצות, ומאשר היה גלוי לפניו רוב האהבה שהיה משה רבינו אוהב את ישראל, שמחו ברבות הטובה בראות עיניו:
ויראהו ה' את כל וגו'. פירוש הפעיל ה' בו ראות מה שאין גבול בעין לראות בא' מב' דרכים, או יאיר עיניו מאור זרוע לצדיק שהוא אור ששת ימי בראשית הגנוז לצדיק שאמרו רז"ל (חגיגה י"ב.) שבו יביט האדם מסוף העולם, או הקריב הארץ למול עיניו והראה אותה לו לפניו:
[מובא בפירושו לבמדבר פרק כ"ז פסוק י"ג] וראיתה אותה. ולא הספיק מה שכבר אמר וראה את הארץ, על דרך אומרם ז"ל (ספרי ח"א קל"ו) שהראהו ה' ראיה נסיית מה שאין כח בשיעור עין טבעיית לראות באור השמש זולת באור הגנוז כידוע, ולזה הבטיחו ואמר לו וראיתה אותה כי יאיר לפניו אור החיים, וכמו כן תמצא שאמר הכתוב (שם ל"ד) ויראהו ה' וגו' להעיר על האמור:
[עיין בפירושו לפסוק זה תחת הכותרת "מה ה' מראה למשה? איזה" וכו']
[מובא בפירושו לשמות פרק ל"ג פסוק י"ח] ויאמר הראני נא את כבודך. רז"ל אמרו (יל"ש לג שצה) שבקש לראות מתן שכרן של מצות לעה"ב שנקרא כבוד שנאמר (משלי ג לה) כבוד חכמים ינחלו. ויאמר אני אעביר כל טובי על פניך. הן שכר העה"ז הן רב טוב הצפון לצדיקים אבל מ"מ אין אתה יכול לראות את כולו אפס קצהו תראה שכר העה"ז המכונה באחורי כדבר טפל שהוא משליך אחוריו, אבל פני דהיינו שכר העה"ב שהצדיקים רואין פני השכינה בעוד היות האדם מסובך בחומר לא יוכל לראות זה כמ"ש (ישעיה סד ג) עין לא ראתה וגו' ועל זה אמר לא תוכל לראות פני כי הפנים עצמם הם שכר הצדיקים שנהנין מאור פניו ית', וז"ש וראית את אחורי ופני לא יראו וארז"ל (ברכות ז) הראה לו קשר של תפילין כי מצינו שם של שדי חקוק בתפילין דהיינו שי"ן יו"ד מלפניו יו"ד בשל יד ושי"ן בשל ראש והיינו יש, רמז לשכר העה"ב שנמצא בו ישות וממשות כמ"ש (משלי ח כא) להנחיל אוהבי יש וגו' ובאחוריו הדל"ת בקשר של תפילין רמז לשכר העה"ז, הבא מן ד' רוחות העולם כמ"ש (בראשית כח יד) ופרצת ימה וקדמה וגו' וכן אמר הקב"ה למשה (דברים ג כז) עלה ראש הפסגה ושא עיניך ימה וקדמה וגו' רמז לו שלא תוכל לראות כ"א ית דבתרי, וכן נאמר (שם לד א) ויראהו ה' את כל הארץ עד הים האחרון ודרז"ל (ספרי לא ב) עד היום האחרון לתחיית המתים, אבל לא עד בכלל כי השכר של תחיית המתים לא הראה לו ה' כי לא יוכל לראותו ולהבין מהותו כלל, לכך נאמר לשון את באחוריו ולא בפניו וכתרגומו ית דבתרי היינו הטפל אליו והוא חוץ ממנו אבל בפני לא נאמר את כי השכר אינו טפל אל פניו ית' אלא אור פניו הוא עצמו השכר, כמ"ש (ישעיה מ י) הנה שכרו אתו ופעולתו לפניו. וזהו סוד עי"ן דלי"ת גדולה בפסוק שמע ישראל, לומר שעין האדם לא יוכל לראות כ"א ד' דהיינו שכר העה"ז. וקרוב לזה פרשנו בחבורנו עוללות אפרים על מ"ש רבי האי דמחדדנא מחבירי שראיתי את ר' מאיר מאחוריו ואילו ראיתיו מקמיה הוינא מחדדנא טפי, (עירובין יג) ר"ל שלא השיג ממנו כ"א ההשגות שהיו טפלים אצלו כדבר טפל שהאדם משליך אחוריו ואלו השגתי מאור פניו דהיינו עיקרי השגותיו המכונים בשם פנים ודאי מחדדנא טפי.
אֶת הַגִּלְעָד עַד דָּן: עריכה
עד דן. הראהו בני דן עובדים עבודה זרה שנאמר (שופטים יח) ויקימו להם בני דן את הפסל והראהו שמשון שעתיד לצאת ממנו למושיע:
[עיין בפירושו לפסוק זה תחת הכותרת "מה ה' מראה למשה? איזה" וכו']
את הגלעד עד דן. שהוא גבול ארץ ישראל כדכתיב למדן ועד באר שבע: