ביאור:מ"ג דברים כז טו
אָרוּר הָאִישׁ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה פֶסֶל וּמַסֵּכָה תּוֹעֲבַת יְקֹוָק מַעֲשֵׂה יְדֵי חָרָשׁ וְשָׂם בַּסָּתֶר עריכה
ארור האיש אשר יעשה. בסוטה פרק אלו נאמרין מסיק וכי העובד ע"ז בארור סגי ליה אלא זה הבא על הערוה והוליד בן והלך לבין האומו' ועבד ע"ז אמר הקב"ה ארור אביו ואמו שהן גרמו לו
ארור האיש אשר יעשה פסל ומסכה. דרשו רז"ל ארור משעת עשיה, וכן כתיב (דברים ט) ואת חטאתכם אשר עשיתם את העגל, משעת עשיה קם ליה בחטא: ושם בסתר. עד שיעשה לה דברים שבסתר, מכאן אמרו רז"ל עבודה זרה של ישראל אינה אסורה אלא משתעבד ושל נכרי אסורה מיד, שנאמר (דברים ז) פסילי אלהיהם, משעה שפסלו נעשה אלוה ואע"פ שעדיין לא עבדו.
[מובא בפירושו לפסוק י"ב] לברך את העם. כדאיתא במסכת סוטה (דף לו) ששה שבטים עלו לראש הר גרזים וששה לראש הר עיבל והכהנים והלוים והארון למטה באמצע הפכו לוים פניהם כלפי הר גרזים ופתחו בברכה ברוך האיש אשר לא יעשה פסל ומסכה וגו' ואלו ואלו עונין אמן חזרו והפכו פניהם כלפי הר עיבל ופתחו בקללה ואומרים ארור האיש אשר יעשה פסל וגו' וכן כולם עד ארור אשר לא יקים:
ארור האיש. הנה כל הארורים אמרו תחלה בלשון "ברוך", כמו שבא בקבלה, ולזה אמר "אלה יעמדו לברך את העם" (פסוק יב). אמנם הזכירם הכתוב בלשון "ארור" בלבד, כי עקר הכוונה באלו הארורים היה לקלל את העוברים האלה, כדי שהם לבדם ישאו עונם, ולא יהיו שאר העם ערבים להם. וזה כי החוטאים האלה היו על הרוב ראשי העם, שלא היה על ההדיוטות למחות בידם, כמו שהעיד יחזקאל באמרו "נשיאי ישראל איש לזרעו היו בך, למען שפך-דם. אב ואם הקלו בך וכו'" (יחזקאל כב, ו-ז). ובאותה הפרשה הזכיר הנביא רוב אלה הארורים או כולם. ואמר שנעשו אלה העונות בירושלים, לא שהעיר כלה חטאה בזה, אבל הנשיאים הם חטאו בכמו אלה. אמנם בהזכירו שם עונות הצבור, האשים את העיר, כאמרו "קדשי בזית ואת-שבתתי חללת" (שם פסוק ח).
ומה שנאמרו כל הארורים בפירוש ונשארו הברכות בדיוק ולא להפך, לפי שעיקר הברכה לעה"ב הנסתר ורק מפירותיהן יאכלו בעה"ז להיות להם הכנה שיוכלו לקיים המצות ע"י מציאות הברכות ע"כ הסתירם הכתוב. ועוד רמז בזה שברצות ה' דרכי איש אז יהפוך לו הקללה לברכה שאפילו הארורים יתהפכו לברכות ע"ד ארז"ל (מו"ק ט) תזרע ולא תחצד כמבואר למעלה בפר' בא (י י) בפסוק ראו כי רעה נגד פניכם. ועוד רמז שהברכה בכלל הארורים כי מאחר שהקללה היתה סבה שמיראתה בא לידי סור מרע ועשה טוב אם כן מפאת הקללות נמשכו הברכות.
[מובא בפירושו לפרק י"א פסוק כ"ט] ונתתה את הברכה. כתרגומו ית מברכיא את המברכים: על הר גרזים. (סוטה לב) כלפי הר גרזים הופכין פניהם ופתחו בברכה ברוך האיש אשר לא יעשה פסל ומסכה וגו'. כל הארורים שבפרשה אמרו תחלה בלשון ברוך ואח"כ הפכו פניהם כלפי הר עיבל ופתחו בקללה:
[מובא בפירושו לפרק י"א פסוק כ"ז] את הברכה אשר תשמעו אל מצות ה' וגו'. יש לדקדק למה אמר בברכות אשר תשמעו אל מצות ה' אשר אנכי מצוה אתכם היום. פעם תלה המצות בה', ופעם בעצמו. ובקללות הפסיק ביניהם במאמר וסרתם מן הדרך. ונ"ל על דרך שמסיק בירושלמי דמסכת שבת (פרק ו הל ט) א"ר ברכיה עתיד הקב"ה לעשות מחיצה לצדיקים לפנים ממחיצת מלאכי השרת ומה"ש שואלים אותם מה פעל אל שנאמר (במדבר כג כג) כעת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל אל. מכאן שלעתיד ישמעו ישראל מפי הגבורה את אשר יצוה לא כעה"ז שאמרו אם יוספים אנחנו לשמוע בקול ה' ומתנו (דברים ה כב) והוצרכו לסרסור, ולעתיד יפה כחם עד שהמה יהיו סרסורים בינו ית' ובין מלהש"ר וזהו עיקר שכר הצדיקים ותקות כל מקוה לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו (תהלים כז ד). אבל עונש הרשעים אין די בזה שלא יזכו לחזות בנועם ה' כדעת הרמב"ם, אלא יקבלו עונש גדול בפועל כדעת הרמב"ן. ובהצעה זו אתי שפיר מה שקשה הלא ברכה וקללה האמורה כאן המה האמורות בהר גריזים והר עיבל, ולמה נזכרו בפרשת כי תבא כל הארורים ארור האיש אשר יעשה פסל וגו' ולא נזכרו הברכות, אלא ודאי שהברכה האמורה כאן עיקרה לעוה"ב כי שם צוה ה' את הברכה. והכתוב מפרש בהדיא מהות הברכה ואמר את הברכה, זו היא הברכה אשר תשמעו לעתיד אל מצות ה' אלהיכם, כי בעולם הזה אנכי עומד בין ה' וביניכם. ז"ש אשר אנכי מצוה אתכם היום בעה"ז, אבל לעתיד תזכו לשמוע בעצמכם כאמור. אבל בקללה לא רצה לומר שאין קללה אחרת כ"א מה שלא יזכו לשלימות זה, כי לא די בזה אלא קללה ממש על ראש רשעים תחול והם אותן הארורים שנזכרו פרשת כי תבא ואותה קללה תחול אם לא תשמעו לקבל את מצות ה' אלהיכם. וכדי שלא תטעה לפרש אם לא תשמעו מעין אשר תשמעו, אמר וסרתם מן הדרך. כי מה שאמרתי אם לא תשמעו היינו הסרה מן הדרך בעה"ז ואינו מעין אשר תשמעו המדבר בשכר עה"ב.
ושם בסתר. כל הארורים שנים עשר כנגד שנים עשר שבטים וכולם עבירות שרגילים להיות בסתר הם כמו שמפרש בכולם הוא משנים שרגילים להיות פעמים בגלוי ופעמים בסתר והן עבודת גילולים. ומכה רעהו. ולכך פי' בשניהם בסתר שעל עבירות שבגלוי לא באו לקלל כי בית דין יענשוהו על הגלויות כמו שכתוב בסוף כל הקללות הנסתרות לה' אלהינו הוא יקח נקמה מן הנסתרות שהרי נתקללו בשם הקב"ה אבל הנגלות לנו ולבנינו עד עולם לעשות את כל דברי התורה הזאת מלקות סקילה. שריפה. הרג. וחנק. הלא תרא' אין כתוב כאן. ארור שוכב עם אשת רעהו. כי מה לך ליכנס בבית אחרי' ולא יליזו עליו. מקלה אביו. במקום בית גידולו. אין אחרים רגילים שם. וכן משיג גבול בגנבה הוא עושה שאם יראה ימחה בידו וכן משגה עור ומטה משפט. כל אלו דברי סתר. שכב עם אשת אביו זהו במקו' שהוא גדל שם ואין רואה: עם כל בהמה. אין זה כי אם בסתר. וכן אחותו. וחתנתו. האם רגילה בבית בתה:
וטעם להזכיר אלה יש אומרים עבירות בעבור שיוכל לעשותם בסתר והעד ושם בסתר כי אם יעשה בגלוי יומת וכן מכה רעהו בסתר והחל מהעיקר שהוא בינו ובין בוראו ואחר כן בינו ובין אבותיו כי מי ידע אם יקלה אותם:
ואי קשיא מה נשתנו אלו הי"א דברים מכל שאר דברים י"ל משום דכל הני ישנן בינו לבין קונו ואין שום בריה יכולה להכיר ולידע בהם
[מובא בפירושו לפסוק ט"ז] ארור מקלה וגו'. צריך לדעת למה לא בחר מכל העבירות לומר עליהם הארורים אלא אלו, גם בעריות למה לא יחד הארורים אלא לאלו והלא יש עריות חמורים כאלו והם הבא על אשת איש, ואולי כי לא אמר כאן אלא העבירות הטמונים והנסתרים, ולזה רשם בראשונה ואמר ושם בסתר כי העושה בדרך שיהיה מתגלה הנה נתחייבו ישראל בערבות זה על זה, וכן מה שאמר ארור מקלה פירוש שיעשה לו קלון בדרך שאינו נתפס עליו בבית דין של מטה, וכן השגת גבול הוא דבר שאינו ניכר, וכן משגה עור בדרך אין רואה, וכן הטית משפט השפלים, וכן הבא על אשת אביו ועל הבהמה ועל אחותו וחותנתו כלם אין הרגש לזולת המצאו עמהם לחקור בו, וכן מכה רעהו דקדק לומר בסתר, וכן לוקח שחד וגו' כגון שהיו בית דין שקול ובא אחד והכריע בסברתו בשביל שוחד גם זה הוא מדברים המסורים ללב ואין הרגש לזולת, וטעם שכתב ארור שוכב עם בהמה בין אשת אביו לאחותו, לומר כי כל כך מרוחק הדבר של אשת אב ואחות כשוכב עם בהמה שהוא דבר זר ומתועב לטבע אנושי:
וי"א עברות אלו הזכיר בתחלתן ענין עבודה זרה, לפי ששקולה כנגד כל התורה כלה. ואחריו מקלה אביו ואמו, לפי ששלשתן שותפין ביצירה, ולכך הזהיר בכבוד שלשתן. ומה שיחד הכתוב י"א עברות הללו לפי שהן המחייבות עונש גלות, ולכך פרט אותן להן עכשיו בכניסתן לארץ: וע"ד הפשט הזכיר בכאן י"א עברות בעבור שיוכל האדם לעשותן בסתר, והחל מן העיקר שהוא בינו ובין בוראו, ואחר כך בינו ובין אבותיו כי מי יודע אם יקלה אותם, וכן מסיג גבול דבר נסתר, וכן משגה עור כי לא יוכל לפרסם מי הטעהו, וכן מטה משפט גר יתום ואלמנה שאין להם עוזר, והנה זה נסתר, כי אם יטה משפט אחרים יערערו עליו ויפרסמוהו, ובשוכב עם אשת אב ואחותו וחותנתו, אינו נחשד להיות עמם, ולכך הוא דבר נסתר ואיננו כן שאר העברות, ושוכב עם בהמה כי אין לה פה שתצעק כמו הזכור, על כן לא הזכירו, וכן לוקח שחד בין הדיין ובין העד להעיד שקר, כן פירש החכם רבי אברהם ז"ל: וע"ד המדרש י"א עברות הללו כנגד י"א דברים שאמר דוד ע"ה במזמור (תהלים טו) מי יגור באהלך, שכל הדר בחוצה לארץ יתחייב לעשותן, והנה הם הפך י"א עברות הללו. הולך תמים כענין שנאמר (דברים יח) תמים תהיה עם ה' אלהיך וגו'. ופועל צדק, שלא יגזול ושלא יקח כלום משל חברו, וכמו שאמרו רז"ל צדק משלך ותן לו, וזה הפך מסיג גבול, ודובר אמת בלבבו, שיהא פיו ולבו שוין, הפך משגה עור. לא רגל על לשונו הפך מכה רעהו בסתר שהוא הולך רכיל. לא עשה לרעהו רעה, הפך מטה משפט. וחרפה לא נשא על קרובו, כלומר שלא יעשה עמו דבר שישא עליו חטא, הפך גלוי עריות. נבזה בעיניו נמאס, הפך מקלה, כי סבת המקלה היותו חכם ונכבד בעיניו והנקל והנבזה בעיניו יכבד יראי ה', כספו לא נתן בנשך שאינו חומד ממון אחרים. ושחד על נקי, הפך שפיכות דמים. עושה אלה לא ימוט לעולם:
ארור האיש. הנה כל הארורים אמרו תחלה בלשון "ברוך", כמו שבא בקבלה, ולזה אמר "אלה יעמדו לברך את העם" (פסוק יב). אמנם הזכירם הכתוב בלשון "ארור" בלבד, כי עקר הכוונה באלו הארורים היה לקלל את העוברים האלה, כדי שהם לבדם ישאו עונם, ולא יהיו שאר העם ערבים להם. וזה כי החוטאים האלה היו על הרוב ראשי העם, שלא היה על ההדיוטות למחות בידם, כמו שהעיד יחזקאל באמרו "נשיאי ישראל איש לזרעו היו בך, למען שפך-דם. אב ואם הקלו בך וכו'" (יחזקאל כב, ו-ז). ובאותה הפרשה הזכיר הנביא רוב אלה הארורים או כולם. ואמר שנעשו אלה העונות בירושלים, לא שהעיר כלה חטאה בזה, אבל הנשיאים הם חטאו בכמו אלה. אמנם בהזכירו שם עונות הצבור, האשים את העיר, כאמרו "קדשי בזית ואת-שבתתי חללת" (שם פסוק ח).
ובסוטה (לז) דרשו כל י"א אלו, על נואף ונואפת חוץ מן מטה משפט גר יתום ואלמנה פירש"י לא ידעתי לפרשו, ואני אומר שכך פירושו כי אם ינאף את אשת רעהו ותלד בן ממנו ובמותו יפסוק הדיין שהוא יורש עם שאר אחיו הקטנים הרי הוא גוזל היתום, וגם ממעט לאלמנה מחלקה. והראב"ע כתב שכל אלו דברים שבסתר וכן פירש בחזקוני, ולפי שאין יכולת ביד בית דין לעמוד כנגדם על כן החרימם בארור וזה דעת נכון והראיה עליו שלא הזכיר לשון סתר כ"א בע"ז שנאמר ושם בסתר ובמכה רעהו בסתר כי שנים אלו כוללים כל התורה והמצות כי כלם נכללו בשני סוגים אלו דהיינו בדברים שבין אדם למקום ב"ה, ובדברים שבין אדם לחבירו, ופרט י"א אלו לדבר בהוה כי בהם הדבר מצוי להסתירם והוא הדין בכל מצות התורה שחזר וכללם בארור אשר לא יקים את דברי התורה. ומה מאד מסכים לזה מה שדרשו אשר לא יקים זה הלומד תורה שלא לשמה והיינו דבר שבסתר שהוא לומד לשם יוהרא ואין כוונתו כדי לקיים המצות ומי יוכל לעמוד על דעתו ואפילו מהש"ר טעו בזה כארז"ל (ב"מ פה) על מה אבדה הארץ דבר זה נשאל לחכמים ולנביאים ולמלאכים ולא פירשוה עד שפרשה הקב"ה בעצמו ויאמר על עזבם תורתי וכו', כי בנגלה היו רואים אותם עסוקים בתורה אבל לא ידעו שלמדו שלא לשמה וכשבאו לידי מעשה עזבוה כמנהג רוב דורינו, ע"כ אמר אשר לא יקים את דברי התורה מה שהוא מדבר בפיו אינו מקיים ש"מ שהוא לומד שלא לשמה ואין לך סתר גדול מזה ע"כ החרימו בארור.
[מובא בפירושו לשמות פרק כ' פסוק י"א] וכתוב אב ואם הקלו בך. והנה במצות כבוד אב שלא יעשו ההפך שיהיה מקלל או מקלה. וחייב מיתה על המקלל. כי השומעים ישמעו הקללה מפיו. ולא חייב כן על המקלה. כי המקלה יוכל לעשות גם כן בסתר על כן צוה הכתוב שיהיה במלת ארור ככל הכתובים שהם בסתר:
[עיין בפירושו לפסוק זה תחת הכותרת "מדוע רשמית הארורים הורכבה" וכו']
ושם בסתר. כל הארורים שנים עשר כנגד שנים עשר שבטים
ופרש"י שיש אחד עשר ארורים כנגד י"א שבטי' וכנגד שמעון לא כתיב ארור לפי שלא נתברך כשברך יעקב לבניו וגם לא עלה בלבו של משה רבינו לברכו כשברך האחרים לפני מותו
ומה שבאו במספר י"א, לפי ששם של יה הוא מדת הדין שנאמר (תהלים קיח יח) יסור יסרני יה, וכן (שם צד יב) אשרי הגבר אשר תיסרנו יה, וכן עזי וזמרת יה כמבואר פר' בשלח (טו ב) ונמצא שוי"ו ה"א שבשם הגדול הוא מדה"ר וכן כתב רבינו בחיי על פסוק כי יד על כס יה (שמות יז טז) ורצה הקב"ה לברא את העולם במה"ד היינו בשם של יה שנאמר (ישעיה כו ד) כי ביה ה' צור עולמים. וראה שאינו מתקיים עד ששיתף גם ו"ה לי"ה וע"כ אמרו (ב"ב ט) הנותן פרוטה לעני מתברך בשש ברכות, לפי שעיקר שכרו בעה"ז הנגבל בשש קצוות כי שכרו ממגד שמים מעל, ומתהום רובצת תחת, ופרצת ימה, וקדמה, וגו'. אבל המפייסו בדיבור הרוחני שבו אז עיקר שכרו לעולם הנעלם בשם של ו"ה דהיינו י"א ברכות כי דווקא לעה"ב השם מלא ע"כ באו הברכות במספר י"א, וכן אפילו הארורים אין הקב"ה שולח בשטף חימה לאלתר כ"א ברחמים תחילה מעט מעט אולי ישובו כדרך שעשה לדור המבול שאם יחזרו יהיו גשמי ברכה כך אפילו הקללות באים מצד הרחמים מעט מעט ע"כ באו ג"כ במספר י"א המורה על הרחמים, ומטעם זה כל התוכחות הן של תורת כהנים, הן שבפרשה זו, מתחילין בוי"ו ומסיימין בה"א להורות שאפילו ברוגז רחם יזכור.
[מובא בפירושו לפסוק כ"ד] ראיתי ביסודו של רבי משה הדרשן י"א ארורים יש כאן כנגד י"א שבטים וכנגד שמעון לא כתב ארור לפי שלא היה בלבו לברכו לפני מותו כשברך שאר השבטים לכך לא רצה לקללו:
וְעָנוּ כָל הָעָם וְאָמְרוּ אָמֵן: עריכה
וענו כל העם ואמרו. ולא הספיק לומר ואמר כל העם כדרך שאמר בכל הארורים האמורים בענין, העיר ה' בראשונה שצריך שישראל ישובו זה לא שהלוים יצטרכו לומר ואמר כל העם אלא דברי הכתוב הוא שמצוה שיענו העם ויאמרו אמן, ואין על הלוים לומר ואמר כל העם וגו':
וענו כל העם. הזכיר כן בעבודה זרה, ובכל השאר הזכיר ואמר כל העם, ממה שאמרו אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענום, ולכך וענו כל העם:
[מובא בפירושו לפסוק י"ד] קול רם. וסמיך ליה האיש אשר יעשה פסל. לומר שבקולו של רם, היינו בקול הקב"ה שמעו דיבר אנכי ולא יהיה לך: