ביאור:מ"ג דברים טז ז
וּבִשַּׁלְתָּ וְאָכַלְתָּ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ בּוֹ עריכה
ובשלת. זהו צלי אש שאף הוא קרוי בישול:
ובשלת. צלי:
ובשלת. פירשתיו באש וכן ויבשלו את הפסח באש והזכיר ובשלת שלא יאכלנו חי:
ובשלת ואכלת. אמר לשון בישול והתורה אמרה במצות הפסח (שמות י"ב ט') אל תאכלו וגו' ובשל מבושל, אולי שחוזר לזביחת הבקר לשלמים שאמר הכתוב למעלה וזבחת פסח צאן ובקר וגו' ואמרו רבותינו ז"ל (פסחים ע:) צאן לפסח ובקר לשלמים, ובחיבורי פרי תואר על יורה דעה הארכתי בדבר זה בתחילת סימן פ"ז:
ובשלת ואכלת. בשול זה צלי אש הוא, מלשון (בראשית מ) הבשילו אשכלותיה, וכן (דברי הימים ב לה) ויבשלו הפסח:
[מובא בפירושו לפסוק ד'] והזכיר סתם "ובשלת", כי כבר פירש שם (שם שם ח ט) צלי אש ולא בשל מבושל במים, אם כן ובשלת באש כמשפט:
[מובא בפירושו לשמות פרק י"ב פסוק ח'] (...) ומה שכתוב (דברים טז) תזבח את הפסח בערב וגו' ובשלת ואכלת אין זה בשול במים אלא בשול באש ממש כענין שכתוב ביאשיהו (דברי הימים ב לה יג) ויבשלו הפסח באש כמשפט שאין הכונה בו בשול בכלי כענין שכתוב (שם) והקדשים בשלו בסירות ובדודים ובצלחות, והא למדת כי הבשול בפסח צלי אש, ובלע"ז אשאונא"ר מלשון (בראשית מ) הבשילו אשכלותיה ענבים, (יואל ד) כי בשל קציר, ואין הכונה צלי אש בכלי:
וּפָנִיתָ בַבֹּקֶר וְהָלַכְתָּ לְאֹהָלֶיךָ: עריכה
ופנית בבקר. (שם) לבקרו של שני מלמד שטעון לינה לילה של מוצאי יו"ט (חגיגה טז):
ופנית בבקר. אינך צריך להתעכב כל ימי הפסח:
ופנית בבקר. אמרו המכחישים כי ילך ביום קדש אל ביתו וארצו ואנחנו לא נסמוך על דעתנו במצות כי אם על מעתיקי התורה והנה מצאנו ביום השמיני שלח את העם והוא יום קדש וכתוב אחר וביום עשרים ושלשה לחדש השביעי שלח את העם. יש אומרים כי הפירוש לאהליהם כאשר הוא וביום החול לארצם והלכת לאהליך סבוב לירושלים ומשם ילך אל ארצו בחול:
ופנית בבקר. לבקרו של יום שני שהוא חול, שאי אפשר לו לנסוע משם בי"ט שהוא קדש. או יאמר ופנית בבקר והלכת לאהליך סביב, ירושלים, ומשם ילך לו אל ארצו. ודרשו רז"ל ופנית בבקר, מכאן שטעון לינה בליל מוצאי י"ט בעיר לכבוד המצוה, וכך דרשו ופנית בבקר, כל פנות שאתה פונה מן המקדש כשתבא אליו לא יהו אלא בבקר.
[מובא בפירושו לפרק כ"ו פסוק ב'] (...) וזה אחד משבעה דברים שהבכורים טעונין, ואלו הן, הבאת מקום, כלי, קריאה, קרבן, שיר, תנופה, לינה. (...) לינה, שאע"פ שהביא בכוריו והקריב שלמיו והשלים ידי חובתו בו ביום, אינו רשאי לצאת בו ביום מירושלים אלא שילין שם, שנאמר (דברים טז) ופנית בבקר והלכת לאהליך, ודרשו רז"ל כל פנות שאתה פונה מן המקדש כשתבא לו לא יהו אלא בבקר.
ובאור לאהליך אפילו היה האחרון שבארץ ישראל כדי שיוכל להגיע לביתו ולחזור פעם שניה לראית חג השבועות. ומזה הוצרך פסוק זה להכתב בחג הפסח יותר מבשאר החגים, לפי שאין פנאי ללכת לביהמ"ק שני פעמים מפסח ועד עצרת אא"כ הוא נוסע משם לבקרו של חג המצות אחר שאכל שם פסחו ועמד י"ט ראשון יש לו ללון שם ולבקר שהוא חול ילך לאהליו, ועם זה יספיק לו זמן להגיע לביתו ולחזור לחג השבועות. כיצד, הרי שאמרו רז"ל ארץ ישראל ארבע מאות פרסה על ארבע מאות פרסה, כלומר אורך הארץ ארבע מאות פרסה ורחבה כמו כן, והיה בהמ"ק באמצע הארץ, וא"כ מאתים פרסה היה המהלך ליותר רחוק ואחרון שבא"י, ובעשרים יום יהיה אדם מהלך מאתים פרסאות לחשבון עשר פרסאות בכל יום, וידוע כי מפסח ועד עצרת מ"ט יום, חסר מהם שמונה, ימי השבת ויום אחרון של יו"ט נשארו ארבעים יום, ועל זה אמר ופנית בבקר והלכת לאהליך, כלומר בזמן עשרים יום, ובעשרים הנשארים היה צריך לחזור שנית למקדש לראית שבועות: