ביאור:מ"ג בראשית מט ד
פַּחַז כַּמַּיִם עריכה
פחז כמים. הפחז והבהלה אשר מהרת להראות כעסך כמים הללו הממהרים למרוצתם. לכך:
וזאת הפרשה מפורשת בדברי הימים ובחללו יצועי אביו ואמר על יהודה שהוא הנגיד והבכורה ליוסף. ויש מפרשים ולא להתייחס לבכורה שיהא תחלת המספר מראובן:
[מובא בפירושו לפסוק ג'] ראובן בכורי אתה. וראוי היית ליטול פי שנים בבכורה וגם הכהונה היתה ראויה להיות לך לפי שהעבודה בבכורות וגם המלכות כי המלכות ראוי לבכור כדאמר ואת הממלכה נתן ליהורם כי הוא הבכור ולא זכית להיות הבכורה לך ונתנה ליוסף והכהונה ללוי והמלכות ליהודה הה"ד ובחללו יצועי אביו נתנה בכורתו ליוסף ומי גרם לך זה לפי שפחזת כמים כקיתון הנשפך ולא הותר לך כלום רק המנין שמתחיל לעולם מראובן ולכך נאמר כמים שהם דבר לח ונשאר מהם קצת בכלי ולא כדבר יבש שאין נשאר כלום ובמס' שבת בפרק במה בהמה מסיק כתנאי פחז ר' אלעזר אומר פ'זתה ח'בתה ז'לתה ר' יהושע אומר "פסעתה על דת "חטאת "זנית. ר"ג אומר "פללתה "חללת "זרחה תפלתך ר' אלעזר המודעי אומר הפוך ודורשה "זעזעת "חרתעתה "פרחה חטא ממך רבא אומר "זכרת עונשו של דבר "חלית עצמך חולי גדול "פרשת מלחטוא. כמים אל תותר. כמים הנשפכין מן הכלי שאין נשאר בו כלום ולא כשמן הנשאר מן הכלי כשנשפך:
[בהמשך לפירושו לפסוק הקודם] ועד עתה הרי החזיק עצמו במושלל מבחינת הרע והחזיק הבכורה כי לו לראובן נאה ולו יאה, ואחר כך בא לתת טעם לב' דברים, בין למה שנוגע לגדולה שהוסרה ממנו בין למה שנוגע לבחינת מעשה בלתי הגון מבטן מי יצא הקרח ואמר כנגד מה שנוגע לבכורה וגדולותיה אמר: פחז כמים וגו'. פירוש אתה פחזת לבלבל יצועי ולא כבשת יצרך אלא שמהרת כאיש הפוחז ולא עכבת עצמך לנצוח ניצוץ הרע שנשרש בך, לזה לא יהי' לך יתרון מכל הג' יתרונות ונעשה פשוט, עוד רמז באומרו אל תותר שהפחיזות שנהג לעשות דבר בלתי הגון לא נהג לעשותו בדבר שיש בו יתרון, כי לענין תשובה לא קדם הוא לעשות תשובה כאומרם ז"ל (ב"ר פ' פ"ד) מי גרם לראובן שיודה יהודה. והגם שאמרו ז"ל וז"ל לא היה אדם שפתח בתשובה עד שבא ראובן וכו' עד כאן, עם כל זה וידוי לא אמר עד שבא יהודה ואמר צדקה ממני באותה שעה קפץ ראובן ואמר אני בלבלתי מיטת אבי כך הובא במדרש (תנחומא) שכך קבלה בידם. ולדבריהם אלו יש לנו לומר כי לטעם זה נתנה מלכותו של ראובן ליהודה בעד גמר ההודאה אשר גרמו לראובן להודות. והכהונה שנתנה ללוי נראה כי לא זכה בה אלא באמצעות מעשיו אחר כך כאומרו (ברכה ל"ג ח') לאיש חסידך אשר נסיתו במסה וגו' ואז הוא שנתנה ללוי הכהונה, ועל כל פנים מימי יעקב ניטלו כל המעלות מראובן כאומרו אל תותר ונתן יעקב ב' מעלות א' ליוסף וא' ליהודה והג' תלויה ועומדת עד שנתנה הקב"ה לראוי לה אשר ניסהו וגו':
וצריך שתשכיל כי ראובן ירמוז למדת הדין שלמטה וכבר הזכרתי זה בלידת השבטים ושם כתבתי מה שנרמז בשמו של כל אחד ואחד. וזהו לשון כחי וראשית אוני. וכן פחז כמים לשון חפזון כשטף מים:
פחז. שם דבר הוא לפיכך טעמו למעלה וכולו נקוד פתח. ואילו היה לשון עבר היה נקוד חציו קמץ וחציו פתח וטעמו למטה:
פחז כמים אל תותר. פחז שם דבר, מן אנשים רקים ופוחזים (שופטים ט ד), ריקים ונמהרים, קלי הדעת. ורבותינו משתמשים בו תדיר (נדרים ט:) נסתכלתי בבבואה שלי ופחז יצרי עלי, כלומר קפץ יצרי עלי, ואמרו עוד (סנהדרין נז.) אפיחזיהו הוא דקא מגלי, כלומר קלות דעתם. עמא פחיזא דאקדמיה פומיה לאודניה עדין בפחזותיכו קימיתו (שבת פח.), נמהרים קלי דעת. ויתכן שהוא הפוך מן חפזון.
פחז. בעבור שפחזת כמים:
ופחז מגזרת אנשים רקים ופוחזים. ואין פוחזים הפוך:
[מובא בפירושו לדברים פרק א' פסוק ג'] ויהי בארבעים שנה בעשתי עשר חדש באחד לחדש. מלמד שלא הוכיחן אלא סמוך למיתה ממי למד מיעקב שלא הוכיח את בניו אלא סמוך למיתה אמר ראובן בני אני אומר לך מפני מה לא הוכחתיך כל השנים הללו כדי שלא תניחני ותלך ותדבק בעשו אחי ומפני ד' דברים אין מוכיחין את האדם אלא סמוך למיתה כדי שלא יהא מוכיחו וחוזר ומוכיחו ושלא יהא חבירו רואהו ומתבייש ממנו כו' כדאיתא בספרי וכן יהושע לא הוכיח את ישראל אלא סמוך למיתה וכן שמואל שנאמר (ש"א יב) הנני ענו בי וכן דוד את שלמה בנו:
אַל תּוֹתַר עריכה
אל תותר. אל תרבה ליטול כל היתרות הללו שהיו ראויות לך.
[בהמשך לפירושו לפסוק הקודם] ועד עתה הרי החזיק עצמו במושלל מבחינת הרע והחזיק הבכורה כי לו לראובן נאה ולו יאה, ואחר כך בא לתת טעם לב' דברים, בין למה שנוגע לגדולה שהוסרה ממנו בין למה שנוגע לבחינת מעשה בלתי הגון מבטן מי יצא הקרח ואמר כנגד מה שנוגע לבכורה וגדולותיה אמר: פחז כמים וגו'. פירוש אתה פחזת לבלבל יצועי ולא כבשת יצרך אלא שמהרת כאיש הפוחז ולא עכבת עצמך לנצוח ניצוץ הרע שנשרש בך, לזה לא יהי' לך יתרון מכל הג' יתרונות ונעשה פשוט, עוד רמז באומרו אל תותר שהפחיזות שנהג לעשות דבר בלתי הגון לא נהג לעשותו בדבר שיש בו יתרון, כי לענין תשובה לא קדם הוא לעשות תשובה כאומרם ז"ל (ב"ר פ' פ"ד) מי גרם לראובן שיודה יהודה. והגם שאמרו ז"ל וז"ל לא היה אדם שפתח בתשובה עד שבא ראובן וכו' עד כאן, עם כל זה וידוי לא אמר עד שבא יהודה ואמר צדקה ממני באותה שעה קפץ ראובן ואמר אני בלבלתי מיטת אבי כך הובא במדרש (תנחומא) שכך קבלה בידם. ולדבריהם אלו יש לנו לומר כי לטעם זה נתנה מלכותו של ראובן ליהודה בעד גמר ההודאה אשר גרמו לראובן להודות. והכהונה שנתנה ללוי נראה כי לא זכה בה אלא באמצעות מעשיו אחר כך כאומרו (ברכה ל"ג ח') לאיש חסידך אשר נסיתו במסה וגו' ואז הוא שנתנה ללוי הכהונה, ועל כל פנים מימי יעקב ניטלו כל המעלות מראובן כאומרו אל תותר ונתן יעקב ב' מעלות א' ליוסף וא' ליהודה והג' תלויה ועומדת עד שנתנה הקב"ה לראוי לה אשר ניסהו וגו':
[מובא בפירושו לפסוק ג'] ראובן בכורי אתה. היה ראוי ליטול שלש מעלות הבכורה והכהונה והמלכות ובחטאו אבדו ממנו, הבכורה נתנה ליוסף הכהונה ללוי והמלכות ליהודה. וזהו שאמר פחז כמים והוא מלשון רז"ל עמא פחיזא אכתי בפחזותיכו קיימיתו. ובאורו על שנמהרת בדרך פחיזות וקלות הדעת כמים הנחפזים והשוטפים. אל תותר לא יהיה לך אותו יתרון שהיה ראוי לך. והוא הבכורה בכורי אתה. והכהונה יתר שאת מלשון נשיאות כפים וכתיב (ויקרא י) ואותה נותן לכם לשאת את עון העדה. והמלכות זהו שאמר יתר עז. יתרון המלכות לשון (ש"א ב) ויתן עז למלכו. וכתוב (תהלים צט) ועז מלך משפט אהב:
[מובא בפירושו לפסוק ג'] ראובן בכורי אתה וגו'. תרגומו חזי לך למיסב תלתא חולקין, בכירותא, כהונתא, ומלכותא, רצה לפרש הפסוק ראובן בכורי אתה, ראוי אתה לבכורה לפי שכחי וראשית אוני אתה, וראוי אתה לכהונה דהיינו יתר שאת, כי העבודה בבכורות, וראוי אתה למלכות יתר עז. אמנם פחז כמים אל תותר, כי מלך במשפט יעמיד ארץ וכל שופט צריך להיות מתון בדבר המשפט, ואתה פחזת כמים בכל עניניך ופחז היינו המהירות, ע"כ אין אתה ראוי לקבל יתרון המלוכה, וכי עלית משכבי אביך ע"כ אינך ראוי לכהונה, כי הכהונה עניינה להשרות השכינה בבהמ"ק שנקרא משכבי אביך שבשמים, כמו שמפרש רש"י על פסוק הנה מטתו שלשלמה ועל פסוק בין שדי ילין (שה"ש א יג,ג.ז) וכארז"ל (סנהדרין ז) כד הוי רחימתין עזיזא אפותיה דספסירא הוינא שכיבן כו' ואתה גרמת סילוק השכינה ע"י מעשה בלהה ע"כ אינך ראוי לכהונה, ונקט משכבי לשון רבים כי שלשה מקדשים יהיו לעתיד חוץ ממשכן. יתר שאת ויתר עז. הקשו המפרשים שכפי משמעות הפרשה לא בירך אותו כלל, והכתוב אמר איש כברכתו בירך אותם, ואומר אני שברכו יעקב מעין ברכותיו של משה, שנאמר (דברים לג ו) יחי ראובן ואל ימות ויהי מתיו מספר, ופירש מהרי"א לפי שראובן היה מוכרח לילך בראש החלוץ למלחמה ועל הרוב המתים במלחמה הם הראשונים ע"כ ברכו יחי ראובן ואל ימות. ולי נראה שברכו בענין העז והגבורה שיהיה גבור בארץ ויתן עז ותעצומות לעם, כי ההולכים בראש החלוץ צריכים להיות גבורים וכל גבור נקרא איש חי רב פעלים, לאפוקי החלוש חשוב כמת, לכך נאמר יחי ראובן, ומה שנאמר ויהי מתיו מספר, נראה לפרש כי נצחון האויבים בדרך הטבע תלוי בשני דברים או ברבוי עם, או באנשים בעלי כח וגבורה, ושניהם כאחד טובים, ויען כי ראובן גרם ליעקב סילוק השכינה וקרוב הדבר להיות עונשו מדה כנגד מדה שבמלחמותיו תסתלק השכינה ממנו ויצטרך לעשות מלחמות בדרך הטבע ע"כ הוצרך לשני ברכות אלו, שיהיו אנשיו גבורים וע"ז אמר יחי ראובן ואל ימות, ויהיו ג"כ רבים עד שיצטרכו למספר, כי עם מועט נקראו מתי מספר שמספרם ידוע לרבים, אבל עם רב צריכין לספרם, וע"ז אמר ויהי מתיו מספר כי לשון ויהי מתיו מורה שיהיו רבים וצריכים למספר, וכן יעקב ברכו בשני ברכות אלו ונתן לו השאת והעז, השאת היינו המספר וזהו בעצם ברכת ויהי מתיו מספר, והעז היינו הכח והגבורה נרמז בברכת יחי ראובן ואל ימות. ויותר מתיישב ענין המספר, לפירש"י שפירש ויהי מתיו מספר, שיהיה נמנה עם שאר השבטים, ומדקאמר מתיו משמע שמדבר בגברים הרבה שיהיו נמנים עם ישראל כשיהיו כל ישראל נמנים לאיזו צורך, ואמר יעקב הנני נותן לך השאת והעז כי השאת ענינו המספר כמ"ש כי תשא את ראש, שאו את ראש, וכן בכל מקום נזכר המספר בלשון שאת, ואמר יעקב אע"פ שמן הדין היית ראוי ליתר שאת ועז, ר"ל שיהיה לך יתרון על כל השבטים פי שנים, כפלים בענין השאת והעז, כי ראוי שיהיו ממך מתי מספר פי שנים על זולתך, וכן יתר עז, היה מן הראוי ליתן לך עז ותעצומות יותר מכל השבטים, ליקח פי שנים בשאת ועז, אך לפי שפחזת כמים בחטא של בלהה, ע"כ אל תותר להיות לך יתרון על אחיך בשאת ועז, אבל מ"מ גוף השאת והעז אני נותן לך במתנה, כי מן הדין היה שהחטא יגרום שלא יהיה לך שום שאת ועז, אפילו שוה לאחיך לא היה לך להיות, מ"מ הנני נותן לך ברכתי שלום שיהיה לך שאת ועז שוה לאחיך, אך אל תותר ליקח יתר על אחיך מצד שהעון גורם לך. ונוכל לפרש ענין השאת היינו שיהיה נמנה במנין שאר השבטים כמו שפי' רש"י על ויהיו בני יעקבכ י"ב (בראשית לה כג) וכן בפסוק ויהי מתיו מספר, והכל מבואר על דרך אחד.
אל תותר. לא יהיה לך יתרון. והיה ראוי להיות אל תותר בשורק הוי"ו ואחרים אמרו רק אתה פחזת כמים הנשפכים ולא הותרת כלום, רק על דעתי שלא תמצא מלת אל רק במקום צווי. ואע"פ שנמצא ודרך נתיבה אל מות ואיננו צווי ופי' אל תבקש יתרון אפילו פחז כמים. ויהיה משקל תותר זכור מלחמה אל תוסף. והגאון אמר אפילו דבר רק כמים לא יהיה לך יתרון,
כִּי עָלִיתָ מִשְׁכְּבֵי אָבִיךָ עריכה
ומהו הפחז אשר פחזת: כי עלית משכבי אביך אז חללת. אותו שם שעלה על יצועי והיא השכינה שהיה דרכה להיות עולה על יצועי:
כי עלית משכבי אביך. וכן כתוב בדברי הימים ובחללו יצועי אביו נתנה בכורתו לבני יוסף בן ישראל ולא להתייחס לבכורה כי יהודה גבר באחיו ולנגיד ממנו והבכורה ליוסף:
וזאת הפרשה מפורשת בדברי הימים ובחללו יצועי אביו ואמר על יהודה שהוא הנגיד והבכורה ליוסף. ויש מפרשים ולא להתייחס לבכורה שיהא תחלת המספר מראובן:
[מובא בפירושו לפסוק ט'] לראובן אמר עלית והיית ראוי ליקח מתנות כהונה ומלוכה דכתיב ביה (ש"א ב, י) ויתן עוז למלכו. ומי גרם לך שהפסדת אותו כי עלית משכבי אביך. וליהודה אמר אבל אתה שמטרף בני עלית זכית ועלית ולקחת מתנות מלוכה:
כי עלית משכבי אביך. באר בכאן כי מה שכתוב וישכב את בלהה אין הכונה שכיבה ממש אלא שבלבל יצועי אביו כמדרש רבותינו ז"ל. וזהו שלא תפש אותו כי אם על העליה. אז חללת מי שעלה על יצועי. ובאור הכתוב כשעלית משכבי אביך אז חללת אביך עליון שעלה על יצועי זו שכינה שדרכו לעלות על יצועי ולכך הזכיר משכבי לשון רבים ודרשו רז"ל בפרק במה בהמה יוצאה אחרים אומרים שתי מצעות בלבל אחת של אביו ואחת של שכינה שנאמר כי עלית משכבי אביך. והוצרכו אחרים לומר כן לפי שהשכינה מצויה תמיד עמו ולא תפרד ממחשבתו לעולם. וכמו שדרשו רז"ל (בראשית ל) וישכב עמה בלילה הוא. לא אמר ההוא אלא הוא מלמד שהקב"ה סייעו באותו מעשה. ומכאן אתה למד שכל המכבד את אביו מכבד הש"י וכל המבזה כבוד אביו הרי זה מחלל את השם. וזהו שהזכיר כאן חללת שהרי כבוד אביו ואם ומוראם שקלם הכתוב בכבודו של מקום ומוראו. וכמו שדרשו רז"ל ג' שותפין יש בו באדם הקב"ה ואביו ואמו, וכשאדם מכבד אביו ואמו אמר הקב"ה מעלה אני עליכם כאלו דרתי ביניכם וכבדתוני:
אָז חִלַּלְתָּ יְצוּעִי עָלָה: עריכה
ומהו הפחז אשר פחזת: כי עלית משכבי אביך אז חללת. אותו שם שעלה על יצועי והיא השכינה שהיה דרכה להיות עולה על יצועי:
יאמר שטף הבא כמים אל תותר בו, כי עלית משכבי אביך בפחזותיך וקלות דעתך, אז חללת אותם כאשר יצועי עלה הפחז שלך שהוא כמים העולים ושוטפים. וזה כלשון הכתוב במים, הנה ה' מעלה עליהם את מי הנהר העצומים והרבים ועלה על כל אפיקיו והלך על כל גדותיו וחלף ביהודה ושטף ועבר (ישעיה ח ז ח): ורבותינו אמרו (עיין שבת נה.) אז חללת יצועי עלה, שכינה שדרכה לעלות על יצועי, והכתוב אומר (דהי"א ה א) ובחללו יצועי אביו, שהיצוע הוא המחולל, ואולי יכנה אותו שם. ואם בדרך כנוי יתכן שיהיה העולה יעקב עצמו, כלשון אם אעלה על ערש יצועי (תהלים קלב ג). ויאמר, אז חללת אותי, רק דבר בנסתר דרך כבוד, וכן ובחללו יצועי אביו, כנוי, בחללו העולה על יצועי אביו.
כי עלית משכבי אביך. עלית משכבו ואימתי בשעת דודאים שנאמר שם לכן ישכב עמך הלילה תחת דודאי בנך:
ד"א חללת יצועי עלה חללת אותו שעלה על יצועי דהיינו אביך זה וכמו שאמר משכבי אביך כמספר על אחר, כך אמר יצועי עלה כמספר על אחר:
וכנגד מה שנוגע למעשה בנין שורשו אמר כי עלית וגו' פירוש טעם עשותך כן הוא כי בעת שזרעו ועלה בבטן אמו היה בלבול בעליתו כי עלה בב' משכבות לאה ורחל א' במעשה וא' במחשבה, כי במעשה היתה לאה ובמחשבה חשב יעקב כי היא רחל, והוא אומרו משכבי אביך, וזה היה סיבה שאז חללת יצועי עלה, כי בחינת הרע תוליד בדמותה כשם שעלה בבלבול כמו כן בלבל יצועי אביו, ולזה דקדק לומר אז לרמוז כי לא על זמן שעלה משכבי אביו הוא אומר שחלל יצועי כי הם ב' זמנים שזמן שעלה משכב הוא זמן שעלה בבטן אמו וזמן שחלל הוא אחרי כן:
כי עלית משכבי אביך. באר בכאן כי מה שכתוב וישכב את בלהה אין הכונה שכיבה ממש אלא שבלבל יצועי אביו כמדרש רבותינו ז"ל. וזהו שלא תפש אותו כי אם על העליה. אז חללת מי שעלה על יצועי. ובאור הכתוב כשעלית משכבי אביך אז חללת אביך עליון שעלה על יצועי זו שכינה שדרכו לעלות על יצועי ולכך הזכיר משכבי לשון רבים ודרשו רז"ל בפרק במה בהמה יוצאה אחרים אומרים שתי מצעות בלבל אחת של אביו ואחת של שכינה שנאמר כי עלית משכבי אביך. והוצרכו אחרים לומר כן לפי שהשכינה מצויה תמיד עמו ולא תפרד ממחשבתו לעולם. וכמו שדרשו רז"ל (בראשית ל) וישכב עמה בלילה הוא. לא אמר ההוא אלא הוא מלמד שהקב"ה סייעו באותו מעשה. ומכאן אתה למד שכל המכבד את אביו מכבד הש"י וכל המבזה כבוד אביו הרי זה מחלל את השם. וזהו שהזכיר כאן חללת שהרי כבוד אביו ואם ומוראם שקלם הכתוב בכבודו של מקום ומוראו. וכמו שדרשו רז"ל ג' שותפין יש בו באדם הקב"ה ואביו ואמו, וכשאדם מכבד אביו ואמו אמר הקב"ה מעלה אני עליכם כאלו דרתי ביניכם וכבדתוני:
אז חללת יצועי עלה. "אז חללת" כבוד אביך, או כבוד שכינה, שכבר "עלה" "על יצועי", וכנגד זה יחלל כבודך, ולא יהיה במדרגתו הראשונה.
אז חללת יצועי עלה. באותו פעם חללת גם יצועי דהיינו מטה שלי כדי שלא אוליד עוד בנים ממנה, ועשית זה בעבור חמדת הממון שיהיה לך חלק גדול בירושה, וכן פירש הרמב"ן, ע"כ אני קונס אותך בממון לבלתי היות לך משפט הבכורה ליקח פי שנים, ותהיה ליוסף בעל עין יפה שפרנס את אביו ואת אחיו כמ"ש (דה"א ה א) ובחללו יצועי אביו נתנה בכורתו לבני יוסף.
יצועי. ל' משכב ע"ש שמציעים אותו על ידי לבדין וסדינין והרבה דומים לו (תהלים סג) אם זכרתיך על יצועי. (שם קלב) אם אעלה על ערש יצועי:
יצועי עלה. כלומר יצועי היתה עולה. הרבה לשון פעל מתפרשים לשון פועל כמו נתתי כסף השדה נותן אני:
אז חללת. מיום שחללת נסתלק יצועי כאילו אמר עלה מעלי, גם תמצא מלת עלה כרת. כמו אומר אלי אל תעלני בחצי ימי.
ד"א אז חללת יצועי עלה חללת יצועי שנתעלה יותר משל אבותי שבהן היה פסול ובמטתי לא נמצא פסול ואתה חללתו
ומן הכתוב הזה כפי פשוטו נראה כמו שפירשתי בסדר וישלח (לעיל לה כב), כי ראובן נתכוון לפסול את בלהה מאביו כדי שלא תלד לו עוד בנים וימעיטו בכורתו, על כן אמר לו שהוא פחיזות וקלות דעת שיחשוב להרויח ולא יבא לו ממנו יתרון רק הפסד:
חללת יצועי עלה. תהא מרוחק עד שיבא משה עליו השלום שנאמר בו ומשה עלה והוא יקרבך שנאמר יחי ראובן ואל ימות.
ובמדרש אז חללת יצועי עלה. אמר לו יעקב בני אין לך רפואה עד שיבא מי שכתוב בו (שמות יט) ומשה עלה אל האלהים. וכיון שבא משה ועמד בהר עיבל ומנה שבטו של ראובן תחלה על הקללות ופתח פיו שבטו של ראובן ואמר ארור שוכב עם אשת אביו ידעו כל ישראל שהיה ראובן זכאי עד כאן:
[מובא בפירושו לדברים פרק כ"ז פסוק י"ב] ומה שנמנה ראובן על הקללה אין זה לחיובו, אלא נראה לי שהוא התנצלות גמור במעשה בלהה ולומר שלא חטא באשת אב, שהרי הוא קורא ארור שוכב עם אשת אביו, ומזה אמרו במדרש (בראשית מט) יצועי עלה, אמר לו יעקב אביו, בני אין לך תקנה עד שיבא אותו שכתוב בו (שמות יט) עלה, כיון שבא משה והעמיד לכהנים הלוים בהר גרזים ובהר עיבל והעמיד ראובן על הקללה ידעו כל ישראל שהיה ראובן זכאי. וכן אמרו רז"ל כל האומר ראובן חטא אינו אלא טועה.