ביאור:מ"ג במדבר לא יט
וְאַתֶּם חֲנוּ מִחוּץ לַמַּחֲנֶה שִׁבְעַת יָמִים עריכה
מחוץ למחנה. שלא יכנסו לעזרה:
ואתם חנו מחוץ למחנה. שלא יכנסו בעזרה, מפני הכבוד השוכן בתוכה:
[עיין בפירושו לפסוק כ"ג, המובא גם בפסוק זה תחת הכותרת "מדוע לא נאמרו דינים אלו" וכו']
[מובא בפירושו לפסוק כ"ג] והזהיר אותם עתה בהגעלת כלי מדין מאיסורי הגוים, ולא אמר להם זה מתחלה בכלי סיחון ועוג שלקחו גם שללם, כמו שאמר (דברים ב לה) רק הבהמה בזזנו לנו ושלל הערים אשר לכדנו. והטעם, כי סיחון ועוג מלכי האמורי הם וארצם מנחלת ישראל היא, והותר להם כל שללם אפילו האיסורים דכתיב (שם ו יא) ובתים מלאים כל טוב אשר לא מלאת, ואמרו רבותינו (חולין יז.) קדלי דחזירי אשתרי להו, אבל מדין לא היה משלהם ולא לקחו את ארצם, רק לנקום נקמתם הרגו אותם ולקחו שללם ולכך נהג האיסור בכליהם. וכן בדין הטומאה שהזהירם עתה (בפסוק יט) ואתם חנו מחוץ למחנה שבעת ימים וגו', כי מלחמת סיחון ועוג בה היו כל ישראל וטומאה הותרה בצבור. ועל דרך הפשט, הזהירם ואתם חנו מחוץ למחנה שבעת ימים ותתחטאו כדי שלא יטמאו את העם, אבל שם כולם היו שוים בדבר:
כֹּל הֹרֵג נֶפֶשׁ וְכֹל נֹגֵעַ בֶּחָלָל עריכה
כל הורג נפש. (ספרי) רבי מאיר אומר בהורג בדבר המקבל טומאה הכתוב מדבר ולמדך הכתוב שהכלי מטמא אדם בחבורי המת כאילו נוגע במת עצמו או יכול אפילו זרק בו חץ והרגו ת"ל וכל הנוגע בחלל מקיש הורג לנוגע מה נוגע ע"י חבורו אף הורג ע"י חבורו:
כל הרג נפש וכל נגע בחלל. ר' מאיר אומר בהורגו בדבר המקבל טומאה הכתוב מדבר, ולימדך הכתוב שהכלי מטמא אדם בחבורי המת כאלו נגע במת עצמו. יכול אפילו זרק בו חץ והרגו, ת"ל וכל נוגע בחלל, הקיש הורג לנוגע מה נוגע ע"י חבורו אף הורג על ידי חבורו, לשון רש"י: ולא נתכונו דבריו אצלי, שאם הרג בדבר המקבל טומאה של כלי שטף, אין האדם מטמא טומאת שבעה ולא צריך הזאה לפי שהכלי אב לטומאה והאדם שנטמא ממנו ראשון, ואם בכלי ברזל כבר למדנו (פסחים יד:) לחרב שהוא כחלל להטמא טומאת שבעה. ואם סבר הרב שכיון שנגע בכלי בעוד שהוא מחובר במת יטמא אותו כמת עצמו טומאת שבעה, טומאה בחבורין מדרבנן היא בחבורי כלים במת כמו שמפורש במסכת נזירות בפרק שלשה מינין (מב:): ולשונם בספרי כך הוא, רבי מאיר אומר בהורגו בדבר המקבל טומאה הכתוב מדבר שמטמא בהיסט, או יכול אפילו זרק בו חץ והרגו ת"ל וכו'. ופירושה, שבא רבי מאיר ללמד מכאן שהמת מטמא במשא, ואם הרגו במקל יד או ברומח אפילו אין בו ברזל ונשאו בהם בשעה שמת מטמא אותו במשא טומאת שבעה, ולא נתכוין ב"דבר המקבל טומאה" לכלי קבול, אלא בדבר שהאדם מקבל בו טומאה מן המת עצמו כגון המשא. ורישא דברייתא התם, מנין שמטמא בהיסט, אמרת קל וחומר מה נבלה קלה הרי היא מטמאה בהיסט מת חמור לא דין הוא שמטמא בהיסט, אי מה להלן טומאת ערב אף כאן טומאת ערב, אמרת היסטו כמגעו מקום שמגעו טומאת שבעה היסטו טומאת שבעה מקום שמגעו טומאת ערב היסטו טומאת ערב, רבי מאיר אומר וכו'. ומכאן יתברר פירושה שהיא לענין שאמרנו, הביא תנא קמא משא המת מן הקל וחומר ואפילו לטומאת שבעה דלית ליה דיו, והביאו רבי מאיר מן הכתוב הזה דאית ליה דיו ולא אתי בק"ו, כדאיתא בבבא קמא בפרק כיצד הרגל (כד:):
כל הורג נפש. ונגע בו על ידי חבור חרב דומיא דנוגע, להוציא הזורק בו חץ והרגו שלא נטמא:
תִּתְחַטְּאוּ בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי עריכה
תתחטאו. במי נדה כדין שאר טמאי מתים שאף לדברי האומרים קברי עובדי גלולים אינן מטמאין באהל שנאמר (יחזקאל לד) ואתן צאני צאן מרעיתי אדם אתם אתם קרויין אדם ואין עובדי גלולים קרויין אדם. מודה הוא שהעובדי גלולים מטמאין במגע ובמשא שלא נאמר אדם אלא אצל טומאת אהלים שנאמר (במדבר יט) אדם כי ימות באהל:
תתחטאו. במי נדה כדין טמא מת, שאע"פ שהעכו"ם אינם מטמאים באהל מטמאים הם במגע ובמשא:
אַתֶּם וּשְׁבִיכֶם: עריכה
אתם ושביכם. לא שהנכרים מקבלין טומאה וצריכין הזאה אלא מה אתם בני ברית אף שביכם כשיבואו לברית ויטמאו צריכין הזאה:
אתם ושביכם. שיחטאו השבי בגדיהם הנוגעים בחלל וכל בגד וכל כלי עור אשר בידם כדין ישראל, שלא יטמאו את העם בבגדיהם ובכליהם:
אתם ושביכם. בעבור הכבוד השוכן בתוכם:
אתם ושביכם. לכשיתגיירו ומקבלים טומאה צריכים הזאה:
[מובא בפירושו לדברים פרק כ"א פסוק י"ג] ובכתה את אביה ואת אמה ירח ימים. על דרך הפשט הזמן הזה שנתן לה הכתוב יש בו כמה תועלות, (...) והשלישי שיעקר זכרון עבודה זרה מפיה שהיתה מזכרת אותו תמיד וישתכח מלבה בתוך הזמן, וכן תתיאש ממשפחתה ומבית אביה ותדבק עם האיש הזה שהיא עתידה להיות לו לעולם ואז תתגייר ותטבול ותהיה לו לאשה. ומה שלא הזכיר הכתוב ענין טבילתה, סמך על מה שכתוב במקום אחר (במדבר לא) אתם ושביכם, כי ידוע הוא כי צריכה למי נדה: