ביאור:מ"ג במדבר כח כ
וּמִנְחָתָם סֹלֶת בְּלוּלָה בַשָּׁמֶן שְׁלֹשָׁה עֶשְׂרֹנִים לַפָּר וּשְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים לָאַיִל תַּעֲשׂוּ: עריכה
וטעם שלשה עשרונים לפר. לכל פר מהם, וכן שלשה עשרונים לפר האחד (פסוק כח), לכל האחד מהם. ו"לכבש האחד" (פסוק כא) ילמד עליו באמרו "עשרון עשרון", ועוד יפרש "לשבעת הכבשים", וכן זה "לפר" האחד, לשני הפרים. אבל פעם יקצר הכתוב בדבר המובן, כי בידוע שלא יהיו שלשה עשרונים לפר האחד ולא יהיה לשני כלום, ויפרש בכבשים שהן מרובין וכל שכן בפרים, ובסוכות שהפרים מרובין יפרש בהן "לשלשה עשר פרים" (להלן כט יד):
[מובא בפירושו לפסוק י"ב] הזכיר הכתוב בתמיד ובראשי חדשיכם שיעור הסלת במנחה ושיעור היין בנסכים, אבל בשבת ובחג המצות ובשבועות ובראש השנה וביום הכפורים ובראשון של חג הסוכות הזכיר שיעור המנחה ולא הזכיר שיעור הנסכים. והטעם בזה, כי אף על פי שצוה בפרשת הנסכים (לעיל טו) בשיעורי המנחה והנסכים לפר ולאיל ולכבשים בנדרים ונדבות ובמועדים (שם פסוק ג), מצינו מנחה כפולה לכבש העומר (ויקרא כג יג), וביום העצרת שתים שני עשרונים חמץ (שם פסוק יז), וכן בקרבן התודה (שם ז יב יג) , והם מנחה, ולכך הוצרך הכתוב לפרש בכל המועדות שלא תשתנה בהם המנחה כאשר נשתנית באלו. אבל הנסכים לא נשתנו לעולם, לפיכך הזכיר אותם בתחילה בתמיד, ולא הזכירם אחרי כן בשבת, וחזר והזכירם בראש חדש להזכיר גם נסכי הפר והאלים, ואחר כך לא הוצרך להזכירם כלל. והזכיר ביום הראשון של סוכות שיעור המנחה (להלן כט יד), ולא הוצרך עוד להזכיר באותו החג אלא "מנחתם ונסכיהם במספרם כמשפטם", כלומר כמשפטם ביום הראשון הנזכר: