ביאור:מ"ג במדבר יא לג
הַבָּשָׂר עוֹדֶנּוּ בֵּין שִׁנֵּיהֶם טֶרֶם יִכָּרֵת עריכה
טרם יכרת. כתרגומו עד לא פסק. ד"א אינו מספיק לפוסקו בשניו עד שנשמתו יוצאה:
הבשר עודנו בין שניהם. שלא הגיע עדין לגבול שימאסו בו. טרם יכרת. שלא הגיע עדין זמן חדש ימים שהגבל לו.
הבשר. פשט. כלומר אחר שהספיק הבשר לבלוע כדי שלא יאמרו לא נגעם אלא לפי שלא היה בידו יכולת למשאלותם. ואיתמר במדרש תהלים גבי ויהרוג במשמניהם כלו' השמנים והבריאים שאותן שאלו שלא כהוגן מתוך כרס מלאה אבל כחושין היו יכולין לומר ששואלין כדי להבריא עצמן ואיתמר בפ"ב דכתובות כתיב הבשר עודנו בין שניהם וכתיב עד חדש ימים הא כיצד בינונים נדונין לאלתר רשעים מצטערין והולכים עד שלשים ימים:
ויך ה' בעם. במתאוים מהם ששאלו הבשר לנסות, ולקו בנסיונם. כי לא אמר "ואכלו חדש ימים" (פסוק כא) אלא על הבוכים בלתי מתאוים, שאמרו "למה זה יצאנו ממצרים" (פסוק כ) והם בכו בחלייהם, כאמרו "והיה לכם לזרא" (שם).
[מובא בפירושו לפסוק כ'] עד חדש ימים. זו בכשרים שמתמצין על מטותיהן ואחר כך נשמתן יוצאה וברשעים הוא אומר הבשר עודנו בין שניהם כך הוא שנויה בספרי אבל במכילתא שנויה חילוף הרשעים אוכלין ומצטערין שלשים יום והכשרים הבשר עודנו בין שניהם:
[מובא בפירושו לפסוק י"ט] ועל דרך הפשט כן היה, כי ביום הראשון הוכו מכה רבה ומתו העם המתאוים תחלה, הם האספסוף אשר בקרבו. גם בני ישראל הנזכרים תחלה שאמרו (פסוק ד) מי יאכילנו בשר, ושאר כל העם אשר בכו אחרי כן למשפחותם איש פתח אהלו (פסוק י) אכלו ממנו חדש ימים, והיה להם לזרא וזרקו החמרים אשר נשארו להם ממנו. וכן אמר המזמור (תהלים עח כז-לא) וימטר עליהם כעפר שאר וגו' ויאכלו וישבעו מאד ותאותם יביא להם, לא זרו מתאותם עוד אכלם בפיהם ואף אלהים עלה וגו', כי קצתם אכלו וישבעו מאד, ובעלי התאוה לא נפרדו מתאותם כלל כי בעוד אכלם בפיהם עלה בהם אף ה':
וְאַף יְקֹוָק חָרָה בָעָם וַיַּךְ יְקֹוָק בָּעָם מַכָּה רַבָּה מְאֹד: עריכה
מכה רבה. דבר היה:
מכה רבה מאד. דבר היה,
הבשר. פשט. כלומר אחר שהספיק הבשר לבלוע כדי שלא יאמרו לא נגעם אלא לפי שלא היה בידו יכולת למשאלותם. ואיתמר במדרש תהלים גבי ויהרוג במשמניהם כלו' השמנים והבריאים שאותן שאלו שלא כהוגן מתוך כרס מלאה אבל כחושין היו יכולין לומר ששואלין כדי להבריא עצמן ואיתמר בפ"ב דכתובות כתיב הבשר עודנו בין שניהם וכתיב עד חדש ימים הא כיצד בינונים נדונין לאלתר רשעים מצטערין והולכים עד שלשים ימים:
ויך ה' בעם. במתאוים מהם ששאלו הבשר לנסות, ולקו בנסיונם. כי לא אמר "ואכלו חדש ימים" (פסוק כא) אלא על הבוכים בלתי מתאוים, שאמרו "למה זה יצאנו ממצרים" (פסוק כ) והם בכו בחלייהם, כאמרו "והיה לכם לזרא" (שם).
ומה שלא התפלל משה עליהם כמו שהתפלל במכת האש, יתכן לומר כי אולי נתבייש מפני חטא הגדול ומעוט אמונתם בהקב"ה כי היו כפויי טובה, והוסיפו עון על עונם אחר שהיו מתאוננים ביציאתם אל המדבר והתאוו תאוה, ולא לקחו מוסר מן הראשונים שנשרפו באש. ועוד נתבייש ממה שנתרעם כלפי שכינה ואמר למה הרעות לעבדך כי פחד ממדת הדין שהזכיר למעלה ויחר אף ה' מאד: