ביאור:הגדה של פסח - בכל דור ודור

קדש - ורחץ - כרפס - יחץ

מגיד - מה נשתנה - מעשה ברבי - ארבעה בנים - מתחילה - ויוציאנו - כמה מעלות - פסח מצה ומרור - בכל דור

רחצה - מוציא מצה - מרור - כורך - שולחן עורך - צפון - ברך (ברכת המזון) - הלל - הודו - נרצה

ויהי בחצי הלילה - ואמרתם זבח פסח - כי לו נאה - אחד מי יודע - כל ההגדה בדף אחד (להדפסה)


מצה שמורה

בְּכָל דּוֹר וָדוֹר חַיָּב אָדָם לִרְאוֹת אֶת עַצְמוֹ כְּאִלוּ הוּא יָצָא מִמִּצְרַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיוֹם הַהוּא לֵאמֹר: בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה יְיָ לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם" (שמות יג ח).

לֹא אֶת אֲבוֹתֵינוּ בִּלְבָד גָּאַל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אֶלָּא אַף אוֹתָנוּ גָּאַל עִמָּהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְאוֹתָנוּ הוֹצִיא מִשָׁם, לְמַעַן הָבִיא אֹתָנוּ, לָתֶת לָנוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֵנוּ" (דברים ו כג).

מַגְבִּיהִים אֶת הַכּוֹס עַד הַלְלוּיָה.

לְפִיכָךְ אֲנַחְנוּ חַיָּבִים לְהוֹדוֹת, לְהַלֵל, לְשַׁבֵּחַ, לְפָאֵר, לְרוֹמֵם, לְהַדֵּר, לְבָרֵךְ, לְעַלֵּה וּלְקַלֵּס לְמִי שֶׁעָשָׂה לַאֲבוֹתֵינוּ וְלָנוּ אֶת כָּל הַנִסִּים הָאֵלוּ:

הוֹצִיאָנוּ
מֵעַבְדוּת לְחֵרוּת, מִיָּגוֹן לְשִׂמְחָה, וּמֵאֵבֶל לְיוֹם טוֹב, וּמֵאֲפֵלָה לְאוֹר גָּדוֹל, וּמִשִּׁעְבּוּד לִגְאֻלָּה.
וְנֹאמַר לְפָנָיו שִׁירָה חֲדָשָׁה, הַלְלוּיָהּ.

א הַלְלוּ יָהּ!

הַלְלוּ עַבְדֵי יְהוָה, הַלְלוּ אֶת שֵׁם יְהוָה.
ב יְהִי שֵׁם יְהוָה מְבֹרָךְ, מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם.
ג מִמִּזְרַח שֶׁמֶשׁ מקצה מזרח העולם, המקום בו השמש זורחת עַד מְבוֹאוֹ המקום בו השמש שוקעת, מְהֻלָּל שֵׁם יְהוָה.
ד רָם עַל גבוה מעל כָּל גּוֹיִם יְהוָה, עַל הַשָּׁמַיִם כְּבוֹדוֹ הוא נמצא.
ה מִי כַּיהוָה אֱלֹהֵינוּ, הַמַּגְבִּיהִי לָשָׁבֶת הנמצא גבוה מעל כולם?
ו הַמַּשְׁפִּילִי לִרְאוֹת ומצד שני הוא מנמיך את עצמו לראות גם את המקומות השפלים ביותר, בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ?
ז מְקִימִי ולדוגמא (לכך שה' בוחן את המקומות השפלים) ה' מרים מֵעָפָר דָּל את האיש העני, מֵאַשְׁפֹּת יָרִים אֶבְיוֹן.
ח לְהוֹשִׁיבִי כדי להושיב אותו עִם נְדִיבִים שרים, אנשים חשובים, עִם נְדִיבֵי עַמּוֹ עם המכובדים שבעם שלו.
ט מוֹשִׁיבִי מושיב את עֲקֶרֶת האישה העקרה הַבַּיִת בבית, עם בעלה (למרות שאין לה בנים ה' דואג לחבבה על בעלה) אֵם הַבָּנִים ולאחר מכן ה' נותן לה בנים, והופך אותה ל- שְׂמֵחָה. הַלְלוּ יָהּ! (תהלים קיג)


בצאת ישראל, מתוך הגדת קאופמן, המאה ה-14
א בְּצֵאת יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם, בֵּית יַעֲקֹב מֵעַם לֹעֵז המדבר שפה זרה.
ב הָיְתָה בכך שישראל באו ממצרים לארץ כנען, הפכה יְהוּדָה ארץ יהודה לְקָדְשׁוֹ לארץ קודשו של ה', יִשְׂרָאֵל מַמְשְׁלוֹתָיו ארץ ישראל הפכה לארץ ממשלתו של ה'.
ג הַיָּם רָאָה את התגלות ה' (פסוק ז) וַיָּנֹס, הַיַּרְדֵּן נהר הירדן (כאשר חצה אותו יהושע - יהושע ג, טז) יִסֹּב לְאָחוֹר.
ד הֶהָרִים רָקְדוּ כְאֵילִים כמו שקופץ איל, הזכר בכבשים (רומז למעמד הר סיני), גְּבָעוֹת כִּבְנֵי צֹאן.
ה מַה לְּךָ הַיָּם כִּי תָנוּס, הַיַּרְדֵּן תִּסֹּב לְאָחוֹר?
ו הֶהָרִים תִּרְקְדוּ כְאֵילִים, גְּבָעוֹת כִּבְנֵי צֹאן?
ז מִלִּפְנֵי אָדוֹן חוּלִי עליך לרעוד אָרֶץ, מִלִּפְנֵי אֱלוֹהַּ יַעֲקֹב.
ח הַהֹפְכִי הַצּוּר ההופך את האבן ל- אֲגַם מָיִם, חַלָּמִישׁ לְמַעְיְנוֹ מָיִם הופך את הסלע למעין נובע מים (השווה לדברים ח טו). (תהלים קיד)
מַגְבִּיהִים אֶת הַכּוֹס עַד גָּאַל יִשְׂרָאֵל

בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, אֲשֶׁר גְּאָלָנוּ וְגָּאַל אֶת אֲבוֹתֵינוּ מִמִּצְרַיִם, וְהִגִּיעָנוּ לַלַּיְלָה הַזֶּה לֶאֱכָל בּוֹ מַצָּה וּמָרוֹר.

כֵּן יְיָ אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ יַגִּיעֵנוּ לְמוֹעֲדִים וְלִרְגָלִים אֲחֵרִים הַבָּאִים לִקְרָאתֵנוּ לְשָׁלוֹם, שְׂמֵחִים בְּבִנְיַן עִירֶךָ וְשָׂשִׂים בַּעֲבוֹדָתֶךָ.

וְנֹאכַל שָׁם מִן הַזְּבָחִים קורבן חגיגה שמקריבים בי"ד בניסן (ונאכל ראשון, כדי שקורבן פסח יאכל על השובע) וּמִן הַפְּסָחִים מבשר קורבן הפסח אֲשֶׁר יַגִּיעַ דָּמָם הכוהנים יזו את דם הקורבנות עַל קִיר מִזְבַּחֲךָ לְרָצוֹן, וְנוֹדֶה לְךָ שִׁיר חָדָש עַל גְּאֻלָּתֵנוּ וְעַל פְּדוּת פדיון, הצלת נַפְשֵׁנוּ.

בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ, גָּאַל יִשְׂרָאֵל.

כוס שני

בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם בּוֹרֵא פְּרִי הַגָפֶן.

שׁוֹתִין אֶת הַכּוֹס בְּהַסָבַּת שְׂמֹאל.


הערות

  • כשחל ערב פסח בשבת אומרים להיפך: "מִן הַפְּסָחִים וּמִן הַזְּבָחִים", כי לא מקריבים קרבן חגיגה בשבת, ובמקרה זה מקריבים קודם (בשבת) את קרבן הפסח, ורק אחריו (ביום טוב שלמחרת השבת) את קרבן החגיגה.
  • "הַלְלוּ-יָהּ, הַלְלוּ עַבְדֵי יְהוָה" - הנה הגענו לשירת החירות הגדולה, לשירת החופש. וכיצד היא נפתחת? לא ב-"הידד, חפשיים אנחנו!", אלא ב-"הללויה, עבדים אנחנו!"? יש לדייק: אנו אומרים "הללויה, אנו עבדים לה' " - על כן אנו חופשיים מכל בוס מדומה אחר. "שלח את עמי" שהצהיר משה (ושלושת מילים אלו הפכו לסיסמא של משועבדים נוספים לאורך ההיסטוריה), הוא רק חלקה הראשון של הצהרת החופש. סופה היא "ויעבדוני". ויותר משפחד פרעה לשחרר אותנו, הוא התנגד לתת לנו את הצאן והבקר שביקשנו להקריב לאלוקינו. כי הוא ידע - גם מדינה חופשית תוכל להיות משועבדת לפרעה, אבל מדינה שמלכה מלך מלכי המלכים, בסופו של דבר תנצח את פרעה, ואת כל הפרעונים אחריו שיעשו את עצמם אלוה. "עבדי הזמן" - שורר רבי יהודה הלוי - "עבדי עבדים הם. עבד ה', הוא לבדו חופשי". (הרב מרדכי אלון)
  • "בָּרוּךְ... אֲשֶׁר גְּאָלָנוּ וְגָּאַל אֶת אֲבוֹתֵינוּ... גָּאַל יִשְׂרָאֵל" - ברכה זאת מסיימת את "מגיד", ונשאלת השאלה למה קודם "גאלנו" ורק אחר כך "גאל את אבותינו"? ראשית יש להבין למה נתקנה ברכה זאת. שיבולי הלקט מסביר שבברכה זאת יש להתכוון לצאת ידי חובת סיפור יציאת מצרים, אך בדרך כלל אנו מברכים על המצוות לפני עשייתן, והרי כאן אנו כבר בסופה של ההגדה? הרב מרדכי אלון מביא את דברי החת"ם סופר, שלפיהם אמנם ראוי לברך לפני עשיית המצווה, אבל יש מקרים בהם אין זה אפשרי ולכן אנו מברכים לאחר מכן. למשל גוי שטובל לגרותו - לפני הטבילה איננו יכול לברך כיוון שאינו יהודי, ולכן מברך הוא לאחר הטבילה. כך גם הדברים בענייננו: כזכור אין מדובר בסיפור הדברים בלבד, אלא בחוויה "כאילו הוא יצא ממצרים". בתחילת הערב היינו עבדים עדיין, ולכן לא יכולנו לברך. רק עכשיו לאחר שכבר נגאלנו יכולים אנו לברך "גאל ישראל". כך גם מובנת הפתיחה "אֲשֶׁר גְּאָלָנוּ וְגָּאַל אֶת אֲבוֹתֵינוּ" - נגאלנו עכשיו, הערב, ומתוך תחושת הזדהות אנחנו גם מוסיפים אחר כך "וגאל את אבותינו".

לקריאה והאזנה נוספת