ביאור:בבלי פסחים דף צ
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
זרעים:
ברכות
מועד:
שבת
עירובין
פסחים
יומא
סוכה
ביצה
ראש השנה
תענית
מגילה
מועד קטן
חגיגה
נשים:
יבמות
כתובות
נדרים
נזיר
סוטה
גיטין
קידושין
נזיקין:
בבא קמא
בבא מציעא
בבא בתרא
סנהדרין
מכות
שבועות
ע"ז
הוריות
קדשים:
זבחים
מנחות
חולין
בכורות
ערכין
תמורה
כריתות
מעילה
תמיד
טהרות:
נידה
מסכת פסחים:
ב
ג
ד
ה
ו
ז
ח
ט
י
יא
יב
יג
יד
טו
טז
יז
יח
יט
כ
כא
כב
כג
כד
כה
כו
כז
כח
כט
ל
לא
לב
לג
לד
לה
לו
לז
לח
לט
מ
מא
מב
מג
מד
מה
מו
מז
מח
מט
נ
נא
נב
נג
נד
נה
נו
נז
נח
נט
ס
סא
סב
סג
סד
סה
סו
סז
סח
סט
ע
עא
עב
עג
עד
עה
עו
עז
עח
עט
פ
פא
פב
פג
פד
פה
פו
פז
פח
פט
צ
צא
צב
צג
צד
צה
צו
צז
צח
צט
ק
קא
קב
קג
קד
קה
קו
קז
קח
קט
קי
קיא
קיב
קיג
קיד
קטו
קטז
קיז
קיח
קיט
קכ
קכא | הדף המהדורה הרגילה
עמוד א (דלג לעמוד ב)
אודות הגמרא המבוארת באדיבות "גמרא נוחה"
|
אמר אביי: אי לאו דאוקמיה רבי אושעיא לההיא [1] בממנה זונה על פסחו [2], ורבי היא [3], הוה מוקמינא לה לההיא [4] בקדשים קלים [5] ואליבא דרבי יוסי הגלילי, דאמר [6]: קדשים קלים - ממון בעלים הוא; [7], אבל בפסח לא משייר איניש [8]; [9] [10]במעות ודאי משייר איניש [11]: דמעיקרא כי מפריש להו - אדעתא דהכי מפריש להו [12]! והא [הברייתא לעיל: הממנה אחרים עמו על פסחו ועל חגיגתו - מעות שבידו חולין] - רבי היא, ומשום הכי מעות שבידו חולין; ובמעות ודאי משייר איניש; וההיא [המשנה במסכת תמורה להלן] דקא מוקי לה רבי אושעיא כרבי - לא מוקמינא ליה אנא כרבי: דבפסח לא משייר איניש, ובמעות משייר איניש: דמעיקרא כי מפריש להו - אדעתא דהכי מפריש להו, - והא ליכא לאוקמי כרבי יוסי דהא תני בה והמוכר עולתו ושלמיו לא עשה ולא כלום; והשתא דאוקמיה רבי אושעיא לההיא בממנה זונה על פסחו, ורבי היא - שמע מינה דסבירא ליה אפילו בפסחו משייר איניש [13].
מאי היא דרבי אושעיא?
דתנן [תמורה פ"ו מ"ד]: 'נתן לה מוקדשין באתננה - הרי אלו מותרין [14]; עופות דחולין [15] - הרי אלו אסורין; שהיה בדין: ומה אם מוקדשים שהמום פוסל בהן [16] - אין אתנן ומחיר חל עליהן [17], עופות [18] שאין המום פוסל בהן [19] אינו דין שאין אתנן ומחיר חל עליהן! תלמוד לומר: (דברים כג יט) [לֹא תָבִיא אֶתְנַן זוֹנָה וּמְחִיר כֶּלֶב בֵּית ה' אֱלֹהֶיךָ] לְכָל נֶדֶר [כִּי תוֹעֲבַת ה' אֱלֹהֶיךָ גַּם שְׁנֵיהֶם] - לרבות את העופות, קל וחומר למוקדשין, מעתה: מה עופות שאין המום פוסל בהן, אתנן ומחיר חל עליהן - מוקדשין שהמום פוסל בהן אינו דין שאתנן ומחיר חל עליהן!? תלמוד לומר: לְכָל נֶדֶר - פרט לנדור'!
אלא [20] טעמא דכתב רחמנא [לְכָל] נֶדֶר, הא לאו הכי הוה אמינא מוקדשים חל איסור אתנן עליהן - והא אין אדם אוסר דבר שאינו שלו?
אמר רבי אושעיא: בממנה זונה על פסחו, ורבי היא.
מאי 'רבי'?
דתניא: '(שמות יב ד) וְאִם יִמְעַט הַבַּיִת מִהְיֹת מִשֶּׂה [וְלָקַח הוּא וּשְׁכֵנוֹ הַקָּרֹב אֶל בֵּיתוֹ בְּמִכְסַת נְפָשֹׁת אִישׁ לְפִי אָכְלוֹ תָּכֹסּוּ עַל הַשֶּׂה] - החייהו משה [21]: מכדי אכילה [22] ולא מכדי מקח [23];
רבי אומר: אף מכדי מקח: שאם אין לו - ממנה אחר עמו על פסחו ועל חגיגתו, ומעות שבידו – חולין, שעל מנת כן הקדישו ישראל את פסחיהן.'
רבה ורבי זירא: חד אמר: בעצים לצלייתו כולי עלמא לא פליגי [24]: דכיון דתקנתא דפסח הוא - כגופא דפסח דמי; כי פליגי במצה ומרור: רבנן סברי הא אכילה אחריתי היא, ורבי סבר כיון דהכשירו דפסח הוא - כגופא דפסח דמי;
וחד אמר: במצה ומרור נמי כולי עלמא לא פליגי, דכתיב (שמות יב ח) [וְאָכְלוּ אֶת הַבָּשָׂר בַּלַּיְלָה הַזֶּה צְלִי אֵשׁ] וּמַצּוֹת עַל מְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ; דכיון דמכשירין דפסח נינהו - כפסח דמי; כי פליגי ליקח בו חלוק, ליקח בו טלית: רבנן סברי: [25] ]וְאִם יִמְעַט הַבַּיִת] מִהְיֹת מִשֶּׂה [וְלָקַח הוּא וּשְׁכֵנוֹ הַקָּרֹב אֶל בֵּיתוֹ בְּמִכְסַת נְפָשֹׁת אִישׁ לְפִי אָכְלוֹ תָּכֹסּוּ עַל הַשֶּׂה] - אמר רחמנא: החייהו לשֶׂה [26], ורבי סבר: החיה עצמך מִשֶּׂה.
ולאביי דאמר [27]: אי לאו דאוקמה רבי אושעיא לההיא בממנה זונה על פסחו, ורבי היא, הוי מוקמינן לה בקדשים קלים ואליבא דרבי יוסי הגלילי, דאמר קדשים קלים ממון בעלים הוא, אבל [28] בפסח לא משייר איניש.
הא קתני בהדיא שעל מנת כן הקדישו ישראל את פסחיהן [29]!?
אימא 'שעל מנת כן הקדישו ישראל מעות פסחיהן' [30].
משנה:
זב שראה שתי ראיות [31] - שוחטין עליו בשביעי [32];
ראה שלש [33] - שוחטין עליו בשמיני שלו [34];
שומרת יום כנגד יום - שוחטין עליה בשני שלה; ראתה שני ימים - שוחטין עליה בשלישי [35];
והזבה [36] - שוחטין עליה בשמיני [37].
גמרא:
אמר רב יהודה אמר רב: שוחטין וזורקין על טבול יום ומחוסר כפורים [38],
ואין שוחטין וזורקין על טמא שרץ [39].
ועולא אמר: אף שוחטין וזורקין על טמא שרץ.
לרב, מאי שנא טבול יום? דחזי לאורתא? טמא שרץ נמי חזי לאורתא!
מחוסר טבילה;
טבול יום נמי מחוסר הערב שמש!
שמשא ממילא ערבא;
מחוסר כפורים נמי - הא מחוסר כפרה!
שקינו בידו;
טמא שרץ נמי הרי, מקוה לפניו!
דילמא פשע [40].
אי הכי, מחוסר כפורים נמי דילמא פשע!
כגון דמסרינהו לבית דין, וכדרב שמעיה, דאמר: חזקה אין בית דין של כהנים עומדין משם [41] עד שיכלו מעות שבשופרות [42].
[43] ולרב [44], [45] מדאורייתא מיחזא חזי [46], ורבנן הוא דגזרו ביה [47], אלמה אמר רב [48] 'מטמאין אחד מהן בשרץ' [49]?
אלא לרב מדאורייתא נמי לא חזי, דכתיב (במדבר ט י) [דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר] אִישׁ אִישׁ כִּי יִהְיֶה טָמֵא לָנֶפֶשׁ [אוֹ בְדֶרֶךְ רְחֹקָה לָכֶם אוֹ לְדֹרֹתֵיכֶם וְעָשָׂה פֶסַח לַה’]; מי לא עסקינן שחל שביעי שלו להיות בערב הפסח, דהיינו טומאת שרץ, ואמר רחמנא נידחי? וכי תימא ממאי דהכי [50] - סבר לה כרבי יצחק דאמר [51]: [52] טמאי מת מצוה היו שחל שביעי שלהן להיות בערב הפסח, שנאמר (במדבר ט ו) [וַיְהִי אֲנָשִׁים אֲשֶׁר הָיוּ טְמֵאִים לְנֶפֶשׁ אָדָם] וְלֹא יָכְלוּ לַעֲשֹׂת הַפֶּסַח בַּיּוֹם הַהוּא [וַיִּקְרְבוּ לִפְנֵי מֹשֶׁה וְלִפְנֵי אַהֲרֹן בַּיּוֹם הַהוּא] - ביום ההוא הוא דאינן יכולין לעשות, אבל למחר יכולין לעשות, ואמר רחמנא נדחו!
תנן: זב שראה שתי ראיות - שוחטין עליו בשביעי; מאי, לאו דלא טביל ושמע מינה שוחטין וזורקין על טמא שרץ [53]?
לא, דטביל.
אי טביל, מאי קא משמע לן?
הא קא משמע לן: דאף על גב דמחוסר הערב השמש - קא משמע לן דשמשא ממילא ערבא [54];
הכי נמי מסתברא [55], מדקתני סיפא [56] ראה שלש ראיות - שוחטין עליו בשמיני [57]: אי אמרת בשלמא זב שראה שתי ראיות - שוחטין עליו בשביעי – דטביל [58], איצטריך [59]: סלקא דעתא אמינא 'ראה שתי ראיות, בשביעי הוא, דלא מחוסר מעשה, אבל ראה שלש, בשמיני - דמחוסר מעשה: מחוסר כפרה – לא', קא משמע לן [60]: דאף על גב דמחוסר כפרה - שוחטין וזורקין עילויה [61]; אלא אי אמרת 'ראה שתי ראיות בשביעי' - דלא טביל, 'ראה שלש בשמיני' למה לי?: השתא יש לומר 'ראה שתי ראיות בשביעי' דלא טביל - דטמא מעליא הוא - שחטינן וזרקינן עילויה, 'ראה שלש בשמיני' - דטביל ליה בשביעי, דקלישא טומאה - לא כל שכן דשחטינן וזרקינן עילויה! אלא לאו שמע מינה 'ראה שתי ראיות בשביעי דשחטינן עילויה' – דטביל!
לא, לעולם אימא לך דלא טביל, ואיצטריך: סלקא דעתא אמינא 'בשביעי הוא, דבידו לתקן [62], אבל [63] בשמיני - דאין בידו להקריב קרבן [64] - אימא פשעי ביה כהנים' - קא משמע לן, כדרב שמעיה.
והזבה שוחטין [עליה בשמיני]:
תני תנא קמיה דרב אדא בר אהבה: והזבה - שוחטין עליה בשביעי שלה.
אמר ליה: זבה, בשביעי שלה מי חזיא? אפילו למאן דאמר 'שוחטין וזורקין על טמא שרץ', הני מילי טמא שרץ, דחזי לאורתא; הא - עד למחר דמתיא כפרה לא חזיא!
אימא 'בשמיני';
פשיטא!?
מהו דתימא 'כיון דמחסרא כפרה - לא' קא משמע לן, כדרב שמעיה.
רבינא אמר: נדה תנא קמיה: 'והנדה - שוחטין עליה בשביעי';
אמר ליה: נדה בשביעי מי חזיא? אפילו למאן דאמר 'שוחטין וזורקין על טמא שרץ' - דחזי לאורתא; נדה לאורתא דשביעי הוא דטבלה, עד שמיני דעבדה הערב שמש לא חזיא!
אלא אימא 'בשמיני';
פשיטא: השתא, ומה זבה דמיחסרא כפרה שוחטין וזורקין עליה בשמיני, נדה דלא מיחסרא כפרה צריכה למימר דשחטינן וזרקינן עלה?
נדה איצטריכא ליה, הא קא משמע לן: בשמיני – אִין, בשביעי – לא [66]' כדתניא: כל חייבי טבילות - טבילתן ביום; נדה ויולדת טבילתן בלילה', דתניא: יכול תהא טובלת מבעוד יום? תלמוד לומר (ויקרא טו יט) [וְאִשָּׁה כִּי תִהְיֶה זָבָה דָּם יִהְיֶה זֹבָהּ בִּבְשָׂרָהּ] שִׁבְעַת יָמִים תִּהְיֶה בְנִדָּתָהּ [וְכָל הַנֹּגֵעַ בָּהּ יִטְמָא עַד הָעָרֶב] - תהא בנדתה כל שבעה [67]', ויולדת איתקש לנדה [68].
משנה:
האונן [69]
הערות עריכה
- ^ דתנן לקמן
- ^ דאתנן חל על המוקדשים בממנה לזונה על פסחו באתננה - ואף על גב דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו - הכא אמרינן דאתנן חל עליו
- ^ דאית ליה פסח ממון בעלים הוא, דאמר לקמן 'אף מכדי מקח': שאם ימעטו לו מעות לבעל הפסח ליקח חלוק וטלית - ממנה אחרים עמו על פסחו, ונוטל מהן מעות, ועושה צרכיו - אלמא שלו הוא, ויכול לאוסרו; אי לאו דאוקמא רבי אושעיא במסכת תמורה לההיא, כדפרישית
- ^ דאתנן
- ^ שנתן לה שלמים באתננה, ויש בידו לאוסרן
- ^ בפרק קמא דבבא קמא (דף יב,ב)
- ^ והאי מתניתא דלעיל דקתני 'מעות חולין הוה' - מוקמינא כרבי, והוה אמינא דהא דשרי רבי לעשות צרכיו במעות - לאו משום דפסח אית ביה שיור בקדושתו ליתפס קדושת המעות בחולין שבו, אלא משום דזה שמפריש המעות שייר בקדושתו לתתם מתת חולין לבעל הפסח; והא - ליכא לאוקמי כרבי יוסי, דהא קתני בשלמים לא עשה כלום, וההיא דאתנן – כרבי, ובפסח לא הייתי מוקי לה, דלא הוה סלקא דעתאי דפסח לרבי ממון בעלים הוא, שיהא בידו לאוסרו
- ^ דלא משייר איניש בקדושת הגוף דבהמה
- ^ וטעמא דרבי, דאמר אף מכדי מקח -
- ^ משום ד
- ^ לתתם מתת חולין בחזקת חולין
- ^ ומשום הכי חולין הם: דזה שהפריש לפסחו ואחר כך הימנה אחרים עמו - מתנה בעלמא הוא דיהיב להו, והנך יהבו ליה ממעות חולין מתנה; והממנה זונה - מתנה הוא, שאין בידו למוכרו, ואין 'אתנן' חל עליו
- ^ והשתא, דאוקמא רבי אושעיא לההוא בממנה זונה על פסחו, אלמא קא סבר רבי אושעיא פסח גופיה לרבי ממון בעלים, ושמעינן מינה דאפילו בפסח משייר איניש - כל שכן מעות, וכל שכן דמצינן לאוקמא להך דקתני 'מעות שבידו חולין' כרבי, דהא פסח - חולין הוא ויכול למוכרו! ומעות של אותן אחרים - חולין הוה, וליכא לאקשויי 'היאך הקדש חל על הקדש לצאת לחולין'
- ^ כדיליף לקמן
- ^ תורים ובני יונה שאינן מוקדשין
- ^ אף משהוקדשו
- ^ כדיליף לקמן
- ^ חולין
- ^ מלהקדישם, דלא נאמר תמות וזכרות בעופות
- ^ פירכא הוא:
- ^ אם יהיו מעות מועטין לבעל הפסח מהיות משה: שאין לו במה לקנות לצורכי הפסח, וְלָקַח הוּא וּשְׁכֵנוֹ הַקָּרֹב אֶל בֵּיתוֹ יקח מעות משכנו וימננו על פסחו, ויקח מן המעות מה שהוא צריך לפסח
- ^ אם יחסר לו מעות שאין לו במה ליקח צורכי אכילת הפסח, כגון עצים לצלותו - רשאי הוא למוכרו
- ^ שאם אין לו מעות לסחורה - אינו רשאי למכור פסחו לכך
- ^ דיכול להימנות אחרים ליקח במעות עצים
- ^ שמותי יב,ד
- ^ עשה צורכי הפסח מן המעות
- ^ לעיל
- ^ אליבא דרבי
- ^ אלמא פסח גופיה ממון בעלים הוא
- ^ זה שנתמנה עמו לפסחו ונתן לו מעותיו - חולין היו, ונתן לו במתנה, ומשום הכי יכול ליקח בהן טלית, ונותן לו חלק של פסחו במתנה, ומעותיו חולין הן: שעל מנת כן הקדישן: שאם רצה ליתנם במתנה - יתנם
- ^ שטומאתו טומאת שבעה ואינו טעון קרבן
- ^ ואף על פי שלא העריב שמשו, דהא חזי למיכל לאורתא
- ^ דלא חזי למיכל עד דמייתי כפרה
- ^ אם חל שמיני שלו בערב הפסח, ואפילו לא הביא כפרתו, ומביאה לאחר מיכן: דמחוסר כפורים דחי עשה דהשלמה, כדאמרן ב'תמיד נשחט' (דף נט,א)
- ^ הרואה יום אחד [או יומיים] בתוך אחד עשר ימים שבין נדה לנדה, דבעיא לספור יום המחרת - שוחטין עליה ביום ספירה: דכיון שספרה מקצת היום - מותרת לטבול, ואף על פי שמחוסרת הערב שמש - שוחטין עליה
- ^ שראתה שלשה רצופים בתוך אחד עשר יום וצריכה לספור שבעה נקיים ולהביא קרבן
- ^ ותביא כפרתה קודם שתחשך ותאכל
- ^ זב וְזָבָה ומצורעת ויולדת
- ^ ואף על פי שבידו לטבול היום; וטעמא מפרש לקמיה
- ^ ולא טביל
- ^ מן העזרה
- ^ שופר היה שם שכתוב עליו 'קינין', ואשה שיש עליה לידה, וכן כל מחוסרי כפרה - מביאין מעות ונותנין לתוכו, ודמי הקינין קצובין היו, ואוכלים בקדש לערב, וסומכין על חזקת בית דין של כהנים שאין עומדין משם עד שיכלו כל מעות אותו שופר כדי שלא יאכלו מחוסרי כפרה בקדשים
- ^ ופרכינן:
- ^ דאמר 'שמא פשע'
- ^ אלמא
- ^ טמא שרץ לשחוט עליו
- ^ ומשום דילמא פשע גזרו ביה רבנן
- ^ ב'כיצד צולין': היו ישראל מחצה טהורין ומחצה טמאין
- ^ להכריע רוב ציבור לטומאה, ואי מדאורייתא חזי - היאך הוא מכריעם לטומאה, דהיינו טמא שרץ דחזי למטבל
- ^ דילמא מדכתיב טָמֵא לָנֶפֶשׁ ולא כתיב טמא שרץ - שמע מינה טמא מת שאינו ראוי לערב קאמר
- ^ בספרי
- ^ אותן אנשים שבפסח מדבר שהיו טמאין לנפש אדם -
- ^ וקשיא לרב
- ^ ולא הוי כמחוסר מעשה
- ^ דאטבול קאי
- ^ מדאצטריך למיתנא סיפא
- ^ דשוחטין על מחוסר כפורים
- ^ רישא לא אשמעינן אלא טבול יום
- ^ למיתנא סיפא לאשמעינן דשוחטין על מחוסר כפורים
- ^ דשרי
- ^ ובמסרו לבית דין של כהנים, כדאמרן
- ^ לטבוֹל
- ^ מחוסר כפרה
- ^ אלא ביד כהן
- ^ זבה - טבילתה ביום שביעי, דכתיב (ויקרא טו כה) וְסָפְרָה לָּהּ שִׁבְעַת יָמִים וְאַחַר תִּטְהָר: אחר מעשה תטהר: כיון דסיימה לה ספירה – תטהר, ובתחלת היום עבדה לה ספירה; אבל נדה דאורייתא - שאינה סופרת נקיים, אלא שבעה עם ימי ראייתה - אינה טובלת עד לאחר שקיעת החמה של שביעי, והערב שמש בדידה לא הוי עד למחר.
- ^ משום דלא חזיא לאורתא, משום הערב שמש
- ^ תִּהְיֶה יתירה דריש
- ^ דכתיב (ויקרא יב ב) כִּימֵי נִדַּת דְּוֹתָהּ תִּטְמָא
- ^ שמתו מוטל לפניו, כדאמרינן בשחיטת קדשים בפרק 'טבול יום' (זבחים דף ק,ב): איזהו 'אונן'? - כל זמן שלא נקבר