אלשיך על שמואל א כא


פסוק א

לפירוש "פסוק א" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

(א - ב) "ויקם וגו', ויבא דוד נובה אל אחימלך הכהן" כו'. אל תתמה כי אין איש אתי כי (ג) "המלך צוני דבר כו':"

ראוי לשים לב.

  1. מהו אשר אני שלחך (פסוק ג), ומהו ואשר צויתיך (שם), ואם הכל אחד למה הוכפל, ולמה אמר ואשר, שיראה דבר אחר.
  2. ועוד איך משיב בזה לשאלת מדוע אין איש אתו (פסוק ב) כי אם ולא ידעו.
  3. ועוד למה לא נזכר מה ששאל לו באלקים (לקמן כב טו).
  4. ועוד איך לא ידע אחימלך ענין בריחתו מהמלך אם שאל לו באלקים, כי הלא אין ספק כי השאלה היתה איך ימלט משאול או אנה ילך מרוחו ואנה מפניו יברח, ומזה יבין אחימלך הענין.
  5. ועוד אם הנערים לא היו אתו, איך אמר אחימלך (פסוק ה) אם נשמרו הנערים אך מאשה:

אמנם הנה ממאמר אחימלך באומרו (כב טו) היום החלותי לשאול לו באלקים חלילה לי, יראה שרגיל היה דוד ללכת שם על דברת שאלת אלקים, ובכן גם עתה עיקר בואו שמה לכך היה, וכמאמר דואג (לקמן כב י) כי מהשלשה דברים אשר הזכיר ראשונה היה שישאל לו בה': וזה מאמר הכתוב "ויבא דוד נבה אל אחימלך הכהן", שהוא למה שהיה כאן שהוא לשאול לו באלקים. "ויחרד" להקבילו. "ויאמר לו" הנה אין נשאלין אלא למלך או למי שהצבור צריכין לו (יומא עא ב), ועל כן אם שאלתך על דבר המלך "מדוע אתה לבדך", כי אם שליח המלך אתה היה לו לשלוח עמך מעבדי המלך רבים ונכבדים. ואם הוא לצורך הרבים כי אתה היוצא ובא לפניהם ולצורך הרבים באת לשאול, למה אפילו "איש אין אתך":

והשיב "המלך צוני דבר", לומר מצד המלך באתי, ששואלין לו, כי הוא צוני דבר שהוא לשאול בדבר האלקים. ושמא תאמר שאגיד לך מה הוא הדבר שאני בא לשאול, אין רצון המלך שאודיע אפילו לך, כי הנה "ויאמר אלי איש אל ידע מאומה את הדבר אשר אני שולחך", שהוא מציאות השליחות, ולא "אשר צויתיך" לשאול על הצלחת השליחות, וזהו "ואשר צויתיך", כי אם שהוא ישאל סתם אנה ילך או אם יצליח, ויראה בבליטת את צהיבות אותיות החשן הן או לאו, אך על מה היא השאלה שעליו שואל, אם יצליח בו או לאיזה מקום ילך, לא יודיע אפילו לכהן:

והנה אין ספק כי לשר וגדול לישראל וחתן למלך כי יערכו לפניו שולחן לאכול ולשתות, אך הוא לא יוכל להתאחר כי היתה בריחתו נחוצה, וגם אם יאמר שאפילו פת לא הביא עמו לעצמו יתנו לב כי בורח הוא. על כן על שני הדברים האלה אמר, "והנערים יודעתי אל מקום פלוני אלמוני", שקדמוני וממתינים לי, ולחם אין אתם:

פסוק ב

לפירוש "פסוק ב" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

(ראה בפסוק א')

פסוק ד

לפירוש "פסוק ד" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

לכן (ד) "ועתה" כי הם מזי רעב "מה יש תחת ידך חמשה לחם", כלומר כי חמשה נערים הם, "תנה בידי" להוליך להם פן ימותו ברעב, "או הנמצא" אם אין כל זה השיעור, או מזון אחר אם אין לחם:

פסוק ה

לפירוש "פסוק ה" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

(ה) "ויען הכהן את דוד ויאמר אין לחם חל" כו'. ולהיות כי דוד אמר שהיה חפץ לחם לנערים, על כן הכהן לא הזכיר אלא הנערים באומרו "אם נשמרו הנערים" כו':

פסוק ו

לפירוש "פסוק ו" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

(ו) "ויען דוד את הכהן ויאמר לו" כו'. יש פירשו שאמר שלשה טעמים. אחד, "כי אשה עצורה" ומופרשת מהם זה שלשה ימים, ולכן "כלי הנערים" היו טהורים, שני, כי כבר הלחם היה חול, כי הוקטר בבזיכין והוסר הלחם מעל השולחן, שלישי, הוא אומרו "ואף כי היום יקדש בכלי", רצה לומר אף על פי שהיה (ז) "לחם הפנים" מונח היום ונתקדש על השלחן היה מותר לנו לאוכלו להיותינו מסוכנים, ואין דבר עומד בפני פקוח נפש. ואמרו חז"ל (ילקוט שמעוני שמואל - א רמז קל) שאחזו בולמוס והוא חולי הרעב, עכ"ל:

פסוק ז

לפירוש "פסוק ז" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

(ו) "ויען דוד את הכהן ויאמר לו" כו'. יש פירשו שאמר שלשה טעמים. אחד, "כי אשה עצורה" ומופרשת מהם זה שלשה ימים, ולכן "כלי הנערים" היו טהורים, שני, כי כבר הלחם היה חול, כי הוקטר בבזיכין והוסר הלחם מעל השולחן, שלישי, הוא אומרו "ואף כי היום יקדש בכלי", רצה לומר אף על פי שהיה (ז) "לחם הפנים" מונח היום ונתקדש על השלחן היה מותר לנו לאוכלו להיותינו מסוכנים, ואין דבר עומד בפני פקוח נפש. ואמרו חז"ל (ילקוט שמעוני שמואל - א רמז קל) שאחזו בולמוס והוא חולי הרעב, עכ"ל:

פסוק ח

לפירוש "פסוק ח" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

(ח) "ושם איש מעבדי שאול ביום ההוא נעצר לפני ה'" כו'. ראוי לשים לב. א. למה מכניס פסוק זה בין שאלת הלחם לשאלת החרב והחנית, ולא נאמר בתחלת הדברים או אחריהם, ואם הוא שלא נמצא רק בשאלת החרב והחנית ולא בשאלת הלחם, הלא הוא אמר למלך (כב ט - י) ראיתי את בן ישי בא נבה כו' וישאל לו בה' וצידה נתן לו ואת חרב גלית כו', הרי כי הכל ראה. ב. ולמה מודיע שהוא אביר הרועים. ג. ועוד אומרו (פסוק ט) ואין יש פה כו', כי היה לו לומר ואם יש ולא ואין. ד. ועוד, כי לא ימנע, או ידע מחרב גלית, או לא ידע, אם ידע יאמר לו תן לי את חרב גלית, ואם לא ידע מאין ולאין יש חרב במשכן ה'. ה. ועוד, למה מודיע שהיתה לוטה בשמלה ושהיתה אחרי האפוד (פסוק י), ולא עוד אלא שבי"ת בשמלה נקודה בפת"ח ולא בשו"א כאלו היא שמלה ידועה. ו. ועוד, מה הוא אריכות וכפל הלשון הזה (שם) אותה תקח לך קח. ז. וכן הוא שאמר (שם) אין כמוה תננה לי, כי היה די יאמר תננה לי:

והנה לדעת האומר מרבותינו ז"ל (ילקוט שמעוני שמואל - א רמז קל) שראה אותם אופין לחם הפנים בשבת בהוראת דואג, נחה שקטה השאלה הראשונה, שחוזר אל מה שאמר למעלה, שמה שהיו אופין בשבת הוא דרך חול, כי אין אפיית לחם הפנים דוחה השבת, אמר עתה כי מה שהוצרך להורות להם זה, הוא על כי "שם" נמצא "איש מעבדי שאול" שהוא "אביר הרועים" אב בית דין, כמו שאמרו ז"ל שהורה שדוחה שבת:

ועל דרך הפשט שהוא נדרש לפניו ולאחריו. לפניו, כי הנה דוד הורה (פסוק ו) כי לחם קדש הותר לו, והודה לו הכהן (פסוק ז), אמר כי "ושם איש כו' אביר הרועים" שהוא אב בית דין, ולא חלק עמו בהוראתו, כי זה היה לשמוע אחימלך לדוד. או נדרש לאחריו, כי אולי לא היה משתדל דוד בעד חרב או חנית, אלא כי "שם איש מעבדי שאול וגו' אביר הרועים" את עמו לצאת ולבא במלחמה "אשר לשאול", על כן שאל חרב או חנית מיראתו פן יפגענו בלכתו בדרך מחמת שאול אדוניו, וחרב אין ביד דוד:

פסוק ט

לפירוש "פסוק ט" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

על כן (ט) "ויאמר כו' ואין יש פה תחת ידך חנית או חרב" לעמוד נגדו. והן אמת כי לא נעלם מדוד כי חרב גלית שם היתה ולא היה מסתפק בדבר, על כן לא אמר ואם יש חנית או חרב כי אם "ואין" בחיר"ק האל"ף, שמשמעו כאומר הן יש, שהוא ודאי בלשון ארמי, ולא אמרו בפירוש בלשון עברי כי אם בלשון ארמי, ויראה לשומע כי אומר כמסתפק אם יש, בל יראה שחלקו שואל בפיו בכח, כי אם כמניח הדבר אל בחירת אחימלך שהוא דרך ארץ:

פסוק י

לפירוש "פסוק י" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

(י) "ויאמר הכהן חרב גלית הפלשתי" כו'. ומאשר כתבנו על פסוק (ב) ויבא דוד נבה אל אחימלך הכהן ובפסוק שאחריו ויאמר דוד אל אחימלך הכהן כו', ששני הכתובים ההם ידבר על שאול באלקים, יתכן מה שבאותם הכתובים ובפסוק שאלת החרב (פסוק ט) נזכר אחימלך, ובכל שאר הפסוקים נאמר הכהן ולא אחימלך, על כי בשני הכתובים ההם ידבר על שאול באלקים שאינו רק לכהן גדול, וכן שאלת החרב אינה אלא לכהן הגדול, כי מי יתן ומה גם חרב גלית בלי רשותו, על כן לגדול שבהם אמר, אך בשאר הכתובים נאמר הכהן, שאפשר שהוא אחד משאר הכהנים, שהם דברים שיש לכל כהן שייכות לדבר בו, ואף גם תשובת ענין החרב אחר שנשאלה, והוא מראה חפץ בדבר יכול לגמור הדבר כהן זולתו. ובכן נאמר "ויאמר הכהן". ותשובתו היתה "חרב גלית" כו':

ולבא אל הענין, נזכירה מאמרם ז"ל (יבמות עו ב) כי כאשר ראה שאול אשר הפליא לעשות הוא יתברך על ידי דוד בגלית, הוא ראה כן תמה, כי אמר בלבו זה יעצר בעמנו כי תרועת מלך בו, ומעתה ה' עמו, ועל כן שאל (לעיל יז נה) בן מי זה הנער, שהוא אם מזרע פרץ ויצלח למלוכה, או מזרע זרח ולא יהיה לו רק שררה מה, ויען דואג עד שאתה שואל אם ראוי למלוכה, שאל אם ראוי לבא בקהל ה', כי הוא מרות המואביה, והשיב אבנר מואבי ולא מואבית, השיב דואג אם כן ממזר ולא ממזרת, והושיבו סנהדרין על הדבר ויהיו דבריהם נגד דואג כדברי אבנר, ועודנו דואג מחזיק בדעתו עד שיתרא הישראלי חגר חרבו כישמעאל ויאמר כך מקובלני משמואל הרמתי מואבי ולא מואבית. ובמדרש חזית (רות רבה ד ט) ובאגדת שמואל (מדרש שמואל פרשה כב) מסיים בה שעדיין היה שמואל קיים, והלכו אליו ושאלו והשיב עמוני ולא עמונית מואבי ולא מואבית, ונתן טעם ואמר שעל כן נאמר ואשר שכר עליך את בלעם בן בעור כו', אנשים דרכם לשכור, נשים אין דעתם לשכור, ואז נחה שקטה שאלתם ותגרתם:

והנה אין ספק כי דבר כזה לא מצער הוא, וראוי לעשות זכר לדורות, בל יוסיפו בני עולה לפתוח פיהם עוד נגד הדבר הזה, כי הלא מאז שמו כל ישראל לבם עליו כי לדוד המלוכה, וראוי לעשות זכר לדבר הרשום הלז, בל יקום איש כדואג לשים דופי במשיח ה'. על כן אחשוב הושמה חרב גלית במשכן ה', אשר שם יבואו כל ישראל ויראוה "לוטה בשמלה אחרי האפוד", למען יתנו אל לבם מעשה שהיה הוראת מלכות דוד בענין גלית, והערעור והתיקון. והוא, כי הוראת המלכות היא החרב, והיותה "לוטה בשמלה" הוא כי הוראת החרב שנחתך בה ראש גלית שהיא הוראת מלכות היתה כעוטיה מערעור רות, שנאמר בה (רות ג ג) ושמת שמלותיך עליך וירדת הגורן. וזהו החרב לוטה בשמלה שבה הלכה אל הזווג. וסוף נגמר התיקון היה לכתם אחרי שמואל לשאול ממנו. וזהו "אחרי האפוד" לרמוז לכתם אחרי שמואל שהיה חגור אפוד בד (לעיל ב יח). באופן כי כל הרואים חרב גלית "לוטה בשמלה אחרי האפוד", היה נותן אל לבו לזכור הדבר. וכיוון הכהן לומר "אם אותה תקח לך קח" ותבטל הזכרון הזה, "קח כי אין [אחרת] זולתה בזה" להניח זאת לזכרון הדבר. "ויאמר דוד" אפילו היתה זולתה בזה אחרת שלא תהיה כמוה לא אחפוץ. וזהו אומרו לא על כי אין אחרת, כי אם על מה שאין כמוה תננה לי:

עוד כיוון לומר, אם בשביל אחד מהנערים תרצה אותה אין ראוי לקחתה מפה, כי בזה מתפרסם הוה לכל באי הרגל וגם לזכרון האמור, אך "אם אותה תקח לך" לעצמך "קח", ואף גם לך הוא, על "כי אין אחרת זולתה בזה. ויאמר דוד אין כמוה" לקחתה אפילו היתה אחרת בזה, ומה שאמרת שלא אקחנה לאחד מהנערים כן דברת "תננה לי "לעצמי, כי לי יאתה:

פסוק יא

לפירוש "פסוק יא" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

(יא) "ויקם דוד ויברח ביום ההוא" כו'. הלא יקשה אומרו ויקם "ויברח מפני שאול ביום ההוא, כי הלא מקודם היום ההוא ברח מפני שאול" זה כמה ימים. אך יאמר כי עתה ביום ההוא היה כבורח מפני שאול ממש, כי נתן אל לבו כי שם היה דואג ויגיד לשאול וזהו ויברח ביום ההוא מפני שאול. ובזה יתיישב אומרו לאביתר (לקמן כב כב) ידעתי ביום ההוא כי שם דואג כי הגד יגיד לשאול, אי ביום ההוא יכול מתחלה אם כן למה לקח לפני דואג לחם וחרב ושאול באלקים, אך אינו אלא אחר המעשים ההם, והוא כי ביום ההוא אחר המעשים ההם נתן אל לבו כי הגד יגיד "ויקם ויברח. וזהו אומרו פה ויקם דוד ויברח ביום ההוא מפני שאול" כמדובר: "ויבא אל אכיש מלך גת". והוא, כי בא בעצמו אל אכיש לאמר לו יקבלנו ויהיה לו לבן חיל, כדרך הבורח ממלך אחד ובא להסתופף בצל מלך זולתו:

פסוק יב

לפירוש "פסוק יב" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

(יב) "ויאמרו עבדי אכיש אליו הלא זה דוד מלך הארץ". הוא כל ארץ ישראל הנקראת הארץ סתם, כלומר ויחריב את ארצך כי לרמותך בא. ושמא תאמר כי שאול הוא המולך ולא זה, הנה האחר יש לו השם ולזה הפועל, כי "הלא לזה יענו" בקול רם "במחולות לאמר הכה שאול באלפיו ודוד ברבבותיו", הנה כי לא אמרו המלך שאול באלפיו ודוד ברבבותיו, כי במלכות השוו אותם, ולשאול נתנו האלפים ולדוד הרבבות, הנה כי לפי האמת גדול כבוד מלכות של זה משאול:

פסוק יג

לפירוש "פסוק יג" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

אז (יג) "וירא מאד מפני אכיש". ומה גם לאומרים כי אחי גלית היה וינקום נקמתו, על כן (יד) "וישנו את טעמו." והוא, כי הנה הוא היחל לדבר אל אכיש דברי טעם שיקבלהו ויהיה לו לבן חיל וכיוצא בזה, אלא שעבדיו הפסיקוהו, עתה ראה את עצמו בצער איך יתהולל, והוא היחל כבר לעיניהם לדבר דברי טעם, על כן סיפר השגחתו יתברך כי הנה וישנו את טעמו הם דברי טעם אשר היחל לדבר "בעיניהם" אשר ראו דברי טעמו, וה' עזרו ששינה את טעמו שלא סיים בענין שהיחל, כי אם שנה אותו והם החלו לתופסו בידם כי היו כמרגישים השנוי לראות אם היה מתפעל מתפיסתם. והוא התחכם שאדרבה היה "מתהולל" בהיותו "בידם" נאחז, שיאמרו אם דעת בו יתפעל וישתנו פניו פן ימיתוהו, ואדרבה היה {{מתהולל מרקד ושמח כבלתי מרגיש מה שהלשינו עליו ותפיסתו בידם. ובהגיעם אותו אל הדלת כמוציאים אותו לאוסרו או המיתו, אז "ויתו על דלתות השער", טובל אצבעו ברירו וכותב, "ויורד רירו" כו':

פסוק טו

לפירוש "פסוק טו" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

(טו) "ויאמר אכיש אל עבדיו הנה תראו כו' למה תביאו אותו אלי". ואם הוא לשחק ממה שעושה, (טז) "חסר משוגעים אני" לכך שהבאתם את זה להשתגע עלי ממש, שהיה כותב בדלת שהיה המלך חייב לו כך וכך, נמצא כי זה משתגע עלי, וכדי בזיון למלך ולא שחוק. ואם תאמרו שהוא בא מאליו ואתם לא הבאתם אותו, אי אפשר כי "הזה יבא אל ביתי" מאליו אם לא שהביאוהו, ואפילו הבני דעת אין שוערים חצונים ופנימיים מניחים ליכנס עד ישאלו רשות מאת המלך:

פסוק טז

לפירוש "פסוק טז" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

(טו) "ויאמר אכיש אל עבדיו הנה תראו כו' למה תביאו אותו אלי". ואם הוא לשחק ממה שעושה, (טז) "חסר משוגעים אני" לכך שהבאתם את זה להשתגע עלי ממש, שהיה כותב בדלת שהיה המלך חייב לו כך וכך, נמצא כי זה משתגע עלי, וכדי בזיון למלך ולא שחוק. ואם תאמרו שהוא בא מאליו ואתם לא הבאתם אותו, אי אפשר כי "הזה יבא אל ביתי" מאליו אם לא שהביאוהו, ואפילו הבני דעת אין שוערים חצונים ופנימיים מניחים ליכנס עד ישאלו רשות מאת המלך: