אור החיים על שמות ח


(ד) העתירו אל ה'. צריך לדעת למה לא פנה ובא אל ביתו במכה זו כמו שעשה במכת הדם הלא גם את זאת הראוהו חרטומיו כי עשו גם המה. אכן פיו ענה בו טעם הרגשתו בזו וכל כיוצא בה שהורגש וקרא למשה להתפלל בעדו, כי לא היה מתפעל אלא כשאימות מות נפלו עליו, וזה סדר מכותיו,

  • ראשונה מכת דם לא היה לו בה סכנת מות, ומים לצמאו מצאו לו סביבות היאור או היה קונה מישראל לזה לא נרגש ממנה:
  • (ב) מכת צפרדע היו בו שני דברים הא' הרעשת הקול והשני שהיו נכנסים במעיהם דכתיב (לעיל ז' כט) ובכה ובעמך יעלו הצפרדעים, ומכה זו מבהלת הנפש ואין אדם בטוח בחייו, לזה אמר פרעה אל משה וגו' ויסר הצפרדעים ממני פי' מתוך בני מעיו וגו':
  • (ג) מכת כינים כי הגם שיצטער אבל אין שם סכנת מות כצפרדעים שתנקוב בני מעיו וגו' ותעשנו טרפה, ולזה הגם שידע כי אצבע אלהים היא והעידו החרטומים כי אינם יכולים עשות אף על פי כן ויחזק לב וגו':
  • (ד) מכת ערוב אימות שן בהמות ששלח ה' בו בהלוהו וירא עד מאוד ותיכף שלח אחריהם ואמר (פסוק כא) לכו זבחו וגו' אנכי אשלח וגו' העתירו בעדי:
  • (ה) מכת דבר לצד שהיתה במקנה לבד הגם כי שלח וראה מקנה ישראל ולא מת א' אף על פי כן לא שת לבו לבקש רחמים:
  • (ו) מכת שחין לצד שלא היה בו סכנה גם אפשר שנתכבד במכה זו ממה שלא הזכיר ה' בפי' כי גם בו היה שחין ולא אמר אלא (לקמן ט' יא) כי היה השחין בחרטומים ובכל מצרים לזה לא בקש ממשה להתפלל בעדו:
  • (ז) מכת ברד לצד שהרעים ה' משמים ונתן קולות ואש מן השמים נפלה עליהם אימתה ופחד שיעשה להם כמהפכת סדום ועמורה ופחד ורהב (ישעי', ס) לבבו ואמר ה' הצדיק וגו' העתירו אל ה' וגו' (ט' כז):
  • (ח) מכת הארבה פיו ענה בו כי מה שנתרגש הוא לצד שירא יראת מות דכתיב (י' יז) ויסר מעלי רק את המות הזה:
  • (ט) מכת חושך לא ראינו לו שבקש ממשה להתפלל, ואולי כי בג' ימים ראשונים היה מדליק עששיות ופנסות גדולות ויאר את החושך ובג' ימים שניים שהיה חושך ממושש ולא קמו איש מתחתיו לא היה מציאות לו שילך אדם לקרא למשה כי לא קמו איש מתחתיו, ואחר ששלמו שבעת ימי אפילה (ש"ר יד) תכף ומיד שלח אחר משה ואמר אליו שילכו אלא שיתנו בטחון מהם שיחזרו ולא קבל משה, ולצד שכבר פסקה המכה לא הוצרך לומר לו התפלל:

(ה)

התפאר עלי וגו'. צריך לדעת כוונת אומרו התפאר עלי וגו'. ואם לומר כי הגם שיאמר לו להסיר מעליו תכף ומיד זה הוא ההתפארות אם כן כשאמר לו פרעה למחר ולא אמר עתה בשעה זו שיגיד כי לא רצה להתפאר עליו מה מקום לומר לו כדברך למען תדע אין זה התפארות מיום ליום ואדרבה הרחיק לו הזמן:

עוד צריך לדקדק דברי משה שאמר למתי אעתיר וגו' שלא היה לו לומר אלא מתי יסיר הצפרדעים שהוא המבוקש.

אכן כוונת משה להראותו אשר יפליא ה' לחבב ידידיו ומזה ישער ויחליט בדעתו כי מהנמנע שיעזבם ה' בשום אופן, כי הנה מדרך המוסר עבד כי ישאל דבר מרבו ולואי שישיג עשוהו לו לא שיתנה עליו בזמן מסוים ובלבד שלא יקדים ובלבד שלא יאחר אלא ועבד ישאף רבו עת אשר יחפוץ לחוננו רצון, ואמר משה בא וראה ההשגחה הנכונה ושלימות החיבוב שאעתיר לה' ואומר אליו בתפלתי כי יעשה הדבר בעת אשר אקבע לו הזמן, והוא אומרו למתי אעתיר פי' לאיזה זמן, תתפאר עלי לומר התפלל לה' עתה כי לזמן פלוני יסיר וגו', והשיבו פרעה למחר וגו', וקשה כי הגם כי נפש רשע אותה רע זה דוקא בדבר שאין הרעות ניכר לאדם אלא במושכל אבל כזו וכזה אין לך אדם שיחפוץ שיתעכב בסכנת מות כמו שכן קראה הוא ויסר מעלי את המות. והיה נראה לומר כי לראותו זריזותו של משה שאמר למתי אעתיר וגו' הטעתו עין שכלו כי אמר כן משה לצד שהכיר כי קרב זמן קץ המכה ואין עוד מאז והלאה שליטה לאלהי העברים והמכה כלתה מאליה והערים ח"ו משה לצד שאמר בדעתו כי חפץ יחפוץ פרעה למהר ולהסיר הנגע לזה אמר התפאר ומן הסתם יאמר בעת ובעונה הזאת לזה סבל צער אותו זמן להכיר הדבר אם מרמה אחז ואמר למחר.

אלא שכפי דרכינו אין אנו צריכין לזה, כי רצה לבחון התפארות משה שאמר שיתפלל ויתנה בתפלתו על אלהיו שישמע תפלתו עתה ולא יעשה כי אם למחר, ואין מדה זו אפילו בעובד לכוכב ומזל. ואמר למחר פי' שיתפלל עכשיו ויאמר בתפלתו כי למחר יסיר וגו', נתכוון הרשע להגדיל הנסיון שיתפלל להסיר ולא יסיר עד למחר. והשיב משה על זה ואמר כדברך נעשה למען תדע כי אין כה' אלהינו שיקבל תפלתינו בתנאיה על דרך אומרו (דברים ד', ז') כי מי וגו' כה' אלהינו בכל קראנו אליו, ולזה תכף ומיד יצא והתפלל לה'. ואין לחוש ולומר כי במה יאמת פרעה את הדבר שהתפלל אז ולא למחר בעת הצורך, הנה לצד שלא היה מתפלל תוך הכרך היו יודעים זמן תפלתו וכשיצא באותו יום ולא למחר הנה האות צודק, והוא אומרו ויצא משה וגו' מעם פרעה ויצעק משה וגו' פי' צעק ב' דברים הא' להסירם והב' להסירם למחר ולא קודם, ולזה דקדק לומר על דבר הצפרדעים ולא אמר ויצעק וגו' להסיר הצפרדעים שאז יהיה נשמע שתפלתו היתה על ההסרה לבד בלא תנאי הזמן, ויעש ה' כדבר משה פי' בזמן שאמר לו ויסר וגו':


(ח) אשר שם לפרעה. מכאן שצריך לפרש תפלתו:


(יג) ותהי הכנם באדם וגו' כל עפר וגו'. קשה שהיה צריך לומר כל עפר וגו' היה כנים ותהיה הכנם באדם ובבהמה. ויובן על פי מה שנחלקו התוס' במסכת שבת דף י"ב ר"י מאורליינש ור"ת מה היא הנקראת כינה, ומהם הוכיחו מכאן כי כינה היא הקופצת שדרכה להתהוות מעפר הארץ, ומהם אמרו כי זו נקראת פרעוש וכינה היא הלבנה הגדולה בבגדים והוכיחו מאותה שאמרו (ברכות נ"א) מסמרטוטי קלמי. והנה למה שנאמר כי כנים היא כנה הלבנה בא הכתוב להסיר מקום הטעות כי השכל יכיר דבר זה שמה שמתהווה מהעפר היא כינה הקופצת, לזה אם היה אומר כל עפר הארץ וגו' ותהי הכינם אז תהיה הכוונה בפשיטות שהיא הקופצת, לזה נתחכם לומר ותהי הכנם באדם פי' הרגילה להיות באדם ממנו והכנת ההכאה היא שיתרבה עיפושו ויגדל בגוף האדם כינה הלבנה ובבהמה כינה הרגילה בה.

או אפשר כי שניהם היו בענין, הא' רמזה באומרו ותהי הכינם באדם ובבהמה פי' המתהוה מהאדם ומהבהמה מלבד כינה הקופצת שכל עפר הארץ היה כנים, וכפי זה ב' מינים אלו נקראים כנים, וכפי זה אין הוכחה מכאן לכינה המוזכר בדברי חכמים מה היא אם היא מין הלבן או מין הקופץ כיון ששניהם נקראים כינה, ומעתה אין הוכחות הר"י מאורליינש הוכחה ובאנו להכרעת ר"ת שהוכיח מהש"ס מה הוא שקורין חז"ל כינה שהיא הלבנה אבל הקופצת יחדו לה חכמים שם פרעוש כדי להכיר מין הכינה שאסרו בשבת וכן הלכה (טור ש"ע או"ח סי' שט"ז):


(יז) ומלאו בתי מצרים את הערוב. טעם שחזר לומר פעם ב' את הערוב ולא סמך על הערוב שהזכיר סמוך לה, נתכוון לומר שהבתים ימלאו מהערוב, ואם לא היה אומר את הערוב יהיה נשמע על זה הדרך ומלאו הערוב את בתי מצרים וכפי זה זה הוא תכלית המכה שימלאו הערוב בתיהם לבד, ולא כן הוא אלא מתחלה אמר משליח בך וגו' פי' לחבול ולהשחית ועוד אמר שימלאו הבתים מהערוב והבן. או יאמר אם לא היה אומר את הערוב והיינו מפרשים ומלאו הערוב את בתי מצרים היה בנשמע כי זה גבול רבויים עד שיהיה בהם גדר זה שימלאו הם את הבתים ולא כן הוא כי רבים הם הערוב ויתמלאו הבתים מהם ולא מכולם, וזה הוא שאמר הכתוב בהבאת המכה ובכל ארץ מצרים וגו':


(יט) ושמתי פדות. פי' מלבד שלא יכנסו לארץ גושן עוד יעשה פדות אפי' לישראל שהם חוץ מארץ גושן לבל קרוב להם הערוב. ודקדק לומר בין עמי ובין עמך פי' כשיהיו עמי ועמך עומדים בשוה יעשה ה' פדות לזה מבין זה ולנכרי ישיך ולאיש ישראל לא ישיך:


(כ) תשחת הארץ. פי' שהערוב ישחית גם כל נמצא מלבד בני אדם:


(כד) לא תרחיקו ללכת. פי' כשיעור ג' ימים, כי כלום טעם שאמר משה הוא הן נזבח וגו' ולא יסקלונו אם כן למה יצטרכו להרחיק דרך ג' ימים בהרחקת פרסה או יותר קצת די, וטעם שנתרצה לו משה, כיון שכל עצמינו אין אנו משתדלים אלא לצאת מהעיר מה לי בתנאו יום או יומים, וכי ירדוף תרדפהו רעה וגזירתו עומדת לעומתו, לזה לא רצה משה לדקדק בתנאי הזמן ואמר רק אל יוסף פרעה התל לבלתי שלח באיזה אופן שיהיה, ודקדק לומר רק לשון מיעוט לומר הגם שיהיה השליחות בתנאי פחות מג' ימים: